הציוץ שנמחק מעניין דווקא משום שהוא עניין קטן. הוא אינו מלמד אם מישהו שינה את דעתו על הדמוקרטים בגלל הסרט, אבל הוא מלמד שהסכנה הפוליטית נקלטה מהר. משהו שלסקי חשבה שנכון לומר בפומבי הפך בתוך שעות למשהו שעדיף, מבחינתה, שלא יישאר שם. במערכת בחירות גם זו אינדיקציה.
לנתניהו אין צורך ב"נז"א" כדי לשכנע את הגרעין של מצביעי הליכוד שהסרט פסול. התועלת מבחינתו נמצאת במקום אחר: שני יוצרים עשו סרט; איזנקוט לא היה שותף לו, לא אחראי לו ולא קשור אליו. ובכל זאת, בתוך זמן קצר, הוא כבר נדרש להסביר את יחסו אליו, ובעיקר את יחסו לדמוקרטים. ברגע הזה הפרשה מפסיקה להיות עניינם של היוצרים בלבד ונכנסת למערכת היחסים בין המפלגות שעשויות להרכיב את הממשלה הבאה.
אין צורך להוכיח קשר ממשי בין כל החוליות. קמפיינים פוליטיים עובדים גם באמצעות סמיכות. ונציה, האשמות נגד צה"ל, יוצרים ישראלים, הדמוקרטים, גולן, איזנקוט - אם הרשימה הזאת מופיעה מספיק פעמים יחד, היא מתחילה להישמע לציבור כמו סיפור אחד. מי שיבקש אחר כך לפרק אותו לפרטים, כבר נמצא בעמדת המתגונן.
וזה חשוב במיוחד במערכת בחירות שבה הסקרים אינם מצביעים על הכרעה ברורה בין הגושים. אם כך ייראו התוצאות גם ביום הבחירות, השאלה הגדולה למחרת לא תהיה רק כמה מנדטים קיבלה כל מפלגה, אלא מי מסוגל לשבת עם מי. הקרב על הקואליציה מתחיל במובן הזה הרבה לפני שסופרים את הקולות. כל מחנה מנסה כבר עכשיו לסמן אילו שותפים של הצד השני נמצאים בעיניו מחוץ לגדר.
סדר יום חדש
מכאן אפשר להבין טוב יותר את הדרישה מאיזנקוט לבטל את הסכם העודפים עם הדמוקרטים. להסכם עצמו יש חשיבות מוגבלת בוויכוח הזה. מה שמעניין את הליכוד הוא התשובה של איזנקוט: האם מפלגת הדמוקרטים היא חלק מן המחנה שלו. אם בליכוד יצליחו לקבע אותה כמפלגה שחורגת מן הקונצנזוס בענייני צה"ל ובענייני מלחמה, הקושי לא יישאר אצל יאיר גולן. הוא יעבור לכל מועמד מרכז שיבקש להקים איתו ממשלה.
גם עצם הצורך להשיב משרת את הליכוד. איזנקוט היה מעדיף לדבר על תוכניותיו, ומצא עצמו מסביר את יחסו לדמוקרטים. גולן היה מעדיף לבחור בעצמו את סדר היום שלו ונדרש להגיב ליוצרים. לסקי ניסתה לדבר על חופש הביטוי ועל שאלות מוסריות, ולבסוף נסב הדיון על מה דבריה אומרים, כביכול, על קואליציה עתידית. במשך כמה ימים לפחות דיברו היריבים, ומפלגת הליכוד בחרה על מה.
זה מסייע לנתניהו להרחיב את השאלה שעליה ייסובו הבחירות. המאזן של הממשלה, המלחמה והאחריות של נתניהו לא ייעלמו בגלל סרט שהוקרן בוונציה. אבל נתניהו מעוניין שהבוחר יסתכל גם מעבר לכתפו וישאל מהי החלופה: אילו מפלגות ירכיבו אותה, אילו עמדות ייכנסו איתן לממשלה, ועד היכן משתרע המחנה המבקש להחליפו.
לדמוקרטים אין תשובה נוחה במיוחד. גינוי גורף של היוצרים עלול להישמע צורם לחלק מקהל בוחריה, שרואים בחופש היצירה ובאפשרות למתוח ביקורת ערך בפני עצמו. הגנה על זכותם של היוצרים לומר את דברם יכולה להיחתך מיד לסרטון נגדם. גם שתיקה מזמינה את הטענה שהם מתחמקים. אין כאן בהכרח נזק אלקטורלי; מוקדם מאוד לקבוע זאת. יש כאן מרחב תמרון מצומצם.
ברגע שמפלגה מתחילה לבדוק כל משפט לפי השאלה איך הוא ייראה בסרטון של היריב, משהו בסדר העדיפויות שלה כבר השתנה. היא עדיין יכולה להדוף את המתקפה, ואולי אפילו בהצלחה, אבל היא מבזבזת זמן פוליטי על שאלה שמישהו אחר ניסח בשבילה. במערכת בחירות, זמן כזה אינו משאב זניח.
אצל איזנקוט הבעיה מעט אחרת. כרמטכ"ל לשעבר שמתמודד על הנהגת המדינה, הוא אינו יכול להרשות לעצמו להצטייר כמי שנותן גיבוי להאשמות קשות נגד צה"ל, ולכן הגינוי המהיר שלו היה צפוי. אלא שאחרי הגינוי מגיע המבחן הבא: כמה פעמים במהלך הקמפיין תוכל הליכוד לדרוש ממנו להתרחק ממישהו שנמצא משמאלו. היום אלה יוצרי "נז"א"; מחר זו יכולה להיות התבטאות של מועמד, הפגנה או ארגון אזרחי. אם איזנקוט יידרש כל פעם מחדש להוכיח היכן הוא אינו נמצא, יהיה לו קשה יותר לקבוע בעצמו היכן הוא כן.
בחו"ל פועל מנגנון אחר. ככל שהתגובה הישראלית חריפה יותר, הסרט מקבל עוד סיבוב של תשומת לב. הדיונים על הצעדים נגד היוצרים, הקריאות לשלילת האזרחות והתגובות של הדרג הפוליטי הפכו לחלק מהסיקור הבינלאומי של הפרשה, ובכך הרחיבו את הסיפור מעבר לטענות שהסרט עצמו מעלה.
זו אינה אותה שיחה בשתי שפות. בישראל תגובה חריפה יכולה להיקרא כהגנה על צה"ל וכעמידה מול מי שפוגעים בו. בחו"ל אותה תגובה יכולה להיקרא כניסיון של מדינה לפעול נגד יוצרים שמותחים עליה ביקורת. מבחינת ההסברה הישראלית, הפער הזה חשוב: מה שעובד פוליטית בבית לא בהכרח שורד את המעבר לכותרת זרה.
מה הושמט בעריכה
ויש עוד עניין שקשה להתעלם ממנו: כל הסערה הזאת מתנהלת סביב סרט שכמעט איש בישראל לא היה יכול לראות. הסרט לא הונגש לציבור בארץ, וגם הרשויות בישראל החלו לבחון צעדים בשעה שלא היה בידיהן הסרט המלא. השב"כ בירר אם נפתחה חקירה; בצה"ל ביקשו לקבל את הסרט המלא כדי שיוכלו להתייחס באופן ענייני לטענות המופיעות בו.
אבל בסוף יש גם טענות שצריך לברר לגופן. צה"ל דחה בין השאר טענה שלפיה תוכננה תקיפה שבה היו צפויים להיהרג 500 אזרחים, וטען שהחלטות על מטרות ותקיפות אינן מתקבלות באופן עצמאי בידי מערכות בינה מלאכותית. מנגד, 24 חיילים וקצינים מסרו עדויות ליוצרים. העובדה הזאת אינה מוכיחה שכל טענה בסרט נכונה, כפי שגינוי היוצרים אינו מוכיח שהיא שקרית.
זה החלק שהפוליטיקה דוחקת כרגע הצידה.אפשר לחשוב שהסרט מגמתי או חד-צדדי ולדרוש בכל זאת בדיקה רצינית של העדויות. אפשר להתרשם שחלק מן העדויות חשובות ולשאול באותה רצינות מה הושמט בעריכה, איזה הקשר מבצעי חסר, ומהי תשובת צה"ל לכל מקרה. המילה "בוגדים" אינה עוזרת הרבה בבירור הזה. היא רק מבטיחה שהוא יעסוק עוד קצת ביוצרים ופחות במה שהם טוענים.
בשבועות הקרובים יהיה לליכוד תמריץ להמשיך לעסוק בפרשה, כל עוד היא מאפשרת לה לחבר את הדמוקרטים לשאלת הממשלה הבאה. הדמוקרטים יצטרכו להחליט כמה מן הקמפיין שלהם הם מוכנים לנהל בתגובה להתקפות כאלה. איזנקוט יצטרך למצוא דרך לגנות את מה שבעיניו ראוי לגינוי בלי לעבור כל פעם מחדש מבחן קבלה למחנה שהיריבים שלו מנסחים עבורו.
אין עדיין דרך לדעת אם מישהו הרוויח קולות מהפרשה. אבל אפשר לראות מה קרה לסדר היום: במשך כמה ימים הצליחה הליכוד לגרור חלק מיריביה לוויכוח שהיה לה נוח לקיים ובתנאים שהיא סייעה לקבוע. יש לזה ערך פוליטי. הדרך מכאן לקלפי ארוכה הרבה יותר.
"נז"א" יצא לוונציה כסרט על המלחמה בעזה וחזר לישראל כחלק ממערכת הבחירות. רוב הישראלים עדיין לא קיבלו הזדמנות לשפוט את הסרט, אבל המערכת הפוליטית כבר מצאה בו שימוש. בוונציה העניקו לו פרס. בישראל הוא עוד מחכה לקהל. עד שזה יקרה, הקמפיין כבר יפיק ממנו את הסרט שלו.
התרעות פיקוד העורף