אבל כמו רוב עסקני הדת, גם אליהו לא מצא לנכון לבקש סליחה בין אדם לחברו, מה שלא ימנע ממנו ללבוש לבן ולהכות על חזהו בבית הכנסת ביום הכיפורים הקרוב. בתוך ההכללה הרחבה הזאת יש גם יוצאי דופן. אני פוגש לא מעט מהאחראים ל-7 באוקטובר, בעיקר מצה"ל וגם מהשב"כ, אנשים הנושאים על גבם משא כבד של אשמה ואחריות, שניכר בפניהם ובגופם.
אבל העם בישראל כבר עשה חשבון נפש והוביל את ההנהגה המדינית להתפטר. חשבון הנפש הלאומי בא לידי ביטוי מלא בבחירות שהתקיימו שלוש שנים אחר כך, שבהן לראשונה החליף העם את ההגמוניה ממפלגת העבודה לליכוד.
ועדות חקירה מטבען נוטות להתמקד בארגונים המקצועיים ולהטיל עליהם את האחריות: שם יש תיעוד מסודר של כל פעולה ודיון ויש תרבות של תחקיר. הרבה יותר קשה לתחקר את העמימות של דרג מדיני/פוליטי, שמניפולציה והסתרה הן לחם חוקו.
סגירת החשבון
אחרי מלחמת יום הכיפורים ידעה חוכמת ההמונים שלנו לתקן את מה שהחמיצה ועדת אגרנט. לחץ ציבורי הביא להתפטרותם של ראש הממשלה ושר הביטחון, ולבסוף הוחלפה גם מפלגת השלטון. הסקרים של השבועות האחרונים מעלים סימן שאלה על מה שנותר מחוכמת ההמונים שלנו.
אם שלוש שנים אחרי האסון יש עדיין כל כך הרבה ישראלים שרוצים להמשיך להיות מונהגים בידי מי שהובילו אותנו לאסון – ייתכן שאנחנו לא רק בעידן הפוסט-אמת, אלא גם בעידן של פוסט-אחריות, שבו דרג נבחר לא נושא בשום אחריות למה שקורה כתוצאה מההחלטות שלו.
לכן התיקון הוא כל כך קריטי ונדרש. בהנחה שעוד לא איבדנו כליל את חוכמת ההמונים, והבחירות יביאו איתן שינוי שלטוני – אזי תוקם כאן ועדת חקירה. נכון, עבר כבר זמן רב מאז פרוץ המלחמה, גרסאות התקבעו ונרטיבים התאבנו. נכון גם שוועדת חקירה שתמונה בידי ממשלה אחרת תזכה רק לאמון של מחנה אחד. אבל ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיפרד כליל ממושג האחריות. בלי אחריות אין שום משמעות למנהיגות ולמדיניות.
התשובה היא קריטית לא רק כדי להצביע על האחראים, אלא בעיקר כדי ללמוד ולתקן. ועדת חקירה תצטרך ללמוד איך מדינה יכולה להגן על עצמה מטעויות קולוסאליות כאלה, ואילו מנגנונים נצטרך לבנות כדי שזה לא יקרה לנו שוב.
התרעות פיקוד העורף