את חוסר המוכנות לאיום החדש ניסה צה"ל לחסום באמצעות סגירת שטחים בפני התקשורת והטלת מעטה של חשאיות, שעה שכוחותיו יחד עם לוחמי משמר הגבול והשב"כ נכנסו לאזורים כפריים או עירוניים כדי לערוך חיפושים ולעצור חשודים. שטח צבאי סגור היה אמור לתת לכוחות את השקט כדי לבצע את פעילותם. אם במקרה הגיעו למקום צוותי תקשורת, הם היו נעצרים במחסומים וחוזרים כלעומת שבאו.
אבל השטח הסגור לא היה באמת סגור. זאת הייתה הפרמיירה של השחקן החדש בשדה ההסברה: מצלמות זעירות. למי שעדיין זוכר, באותן שנים הופיעו מצלמות הווידיאו הקטנות (mini camera), אשר זכו להצלחה גדולה ובין היתר גויסו להסברה הפלסטינית. הן הופצו ברחבי הגדה המערבית ונמסרו לפעילי אש"ף. כאשר צה"ל סגר שטח ומנע כניסת תקשורת, הוא נחל הצלחה חלקית בלבד, שכן בתוך השטח הסגור, מאחורי חלון או וילון, המתינו המצלמות הסמויות ותיעדו את פעילות החיילים.
המצלמה התגלתה כנשק יעיל להפליא. עד להופעתה היה יכול דובר צה"ל לשלוט במידע, לפרסם בלוח הזמנים שלו מה קרה בתוך השטח הסגור וגרסתו הייתה היחידה. המצלמות הקטנות הביכו את צה"ל. הן חשפו לעיתים קרובות מדי סיפורים אחרים, מורכבים יותר, שצה"ל ניסה להסתיר.
אגב, צריך לציין כי פעולת החשיפה הייתה אפילו מתוחכמת יותר. בהיעדר אינטרנט (אנחנו מדברים על שנות ה-80 של המאה ה-20…), היה צריך להביא את הקלטת ה"מרשיעה" למשרדים של גופי שידור בינלאומיים. מוניות זריזות, ולפעמים רצים מהירים, הובילו אותה למשרדי התקשורת הבינלאומית בירושלים. המונופול של צה"ל על המידע התמוטט; בעוד לצה"ל נדרשו שעות ואפילו ימים כדי ללמוד מה בדיוק הגרסה האמיתית למה שהתרחש בשטח הסגור, הגרסה הפלסטינית כבשה את כותרות החדשות. כאשר סוף-סוף הופיע הסיפור הצה"לי, זה כבר היה מאוחר מדי. בזיכרון התקבעה הגרסה הפלסטינית.
הצלמים המתעדים
זאת הייתה המציאות שמצאתי ב-1989 כשהתמניתי לדובר צה"ל. פעלנו אז בנחישות כדי להיאבק בחולשה התקשורתית הזאת; החל בבדיקה יסודית ומפורטת של כל אירוע ואירוע בשטח הסגור, ואחר כך מתן מצלמות וידיאו, מאותו סוג ממש, לכוחות בתוך השטח, כדי שיתעדו בעצמם את פעילותם. יצרנו מקצוע צבאי חדש של "צלם מתעד", זו הייתה תשובה לאותו מקום ולאותו זמן.
עם זאת התברר כי עם המצלמות החדשות, המושג "שטח צבאי סגור" מת מות נשיקה. אי אפשר יותר לסגור שטחים בפני תקשורת, בין שזו תקשורת שמגיעה מבחוץ ובין שזו תקשורת שפועלת בתוך השטח עצמו.
נקודת המוצא שלי באותה עת הייתה כי עדיף שצלמים יצטרפו לכוחותינו, בלית ברירה, ויתעדו מן ההיבט שלהם בדרך זו; הם גם לא היו חייבים דבר וחצי דבר לפלסטינים ויכלו לדווח באופן חופשי ומקצועי.
בדרך להטמעת הנהלים החדשים ספגנו מפלות תקשורתיות נוספות בזמן מבצע חומת מגן ב-2002 - הן במצור שהטלנו על כנסיית המולד בבית לחם והן במחנה הפליטים בג'נין. בשני אירועים אלה, שנכנסו להיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מפקדי צה"ל ניסו למנוע את הסיקור התקשורתי, אולם בסופו של דבר הצליחו הפלסטינים לשווק בהצלחה את מרכולתם. במיוחד באירוע של מחנה הפליטים בג'נין, שם גם הטביעו בנו את הכתם של "טבח", שלא היה ולא נברא.
ההיסטוריה רלוונטית מפני שאחד הלקחים מהסרט השנוי במחלוקת, "נז"א", נוגע לשאלה איפה התקשורת הממוסדת ומדוע אינה עושה את עבודתה שלה. לפני שלוש שנים, בתחילת המערכה בעזה, צה"ל קבע כי לעיתונאים לא תהיה כניסה חופשית לרצועה, אלא דרכו ובאמצעותו. הוא גם אסר על כתבים ישראלים ולא ישראלים להיכנס לרצועה. צה"ל רצה, כמובן, לשלוט במידע ולנהל אותו, כפי שרצינו בשנות האינתיפאדה הראשונה, אולם ב-2023 ואילך זה פשוט בלתי אפשרי.
נכון, עיתונאים לא נכנסו לעזה ביוזמה חופשית כאשר צה"ל לא רצה בכך, אבל מתוך עזה עצמה דיווחו רק צוותים מקומיים, בעיקר של רשת אל-ג'זירה, ודיווחיהם הגיעו לתקשורת הבינלאומית וגרמו לנו נזק כבד. הוכח שוב ושוב כי הסגירה היא יחסית בלבד. אגב, הודות לאינטרנט כבר לא צריך לשנע קלטות, כל החומרים עוברים אונליין לכל מקום על פני כדור הארץ.
לא הכל אנטישמיות
ישראל נראית רע, רע מאוד. מאז תחילת המלחמה, ישראל הייתה שרויה במצב של התגוננות ובתחושת נקם; לסיבות האלה הייתה השפעה על פעילות הכוחות בשטח. אומנם נדמה היה לנו כי מעשי הטבח, האונס והרצח ביישובי העוטף ובנובה מספקים לגיטימציה להלום בכל הכוח באויב האכזר, אולם השפעתם של התמונות הללו ושל הסיפור הישראלי נחלשה והלכה. סייעו לכך הצהרות קיצוניות של שרים ושל בעלי תפקידים בישראל אשר השלימו את התמונות הקשות מעזה. לא מקרי הדבר, הם אמרו, זו המדיניות שלנו: להרוג ולהרוג.
את המדיניות הזו ישראל צריכה לאמץ היום בעזה. לא סגירה הרמטית, לכאורה, של השטח הזה בפני כל תקשורת, שהיא מותירה את הזירה באופן מוחלט לגרסאות של חמאס ושל הפלסטינים. ישראל אינה מסוגלת להתמודד עם החומרים הללו והיא מוותרת. השימוש בטענה של אנטישמיות אינו במקום ואינו מסייע. לא הכל אנטישמיות.
אנחנו צריכים לאפשר לתקשורת להציץ לתוך הרצועה גם בנסיבות הקשות שבהן היא נמצאת. אנחנו צריכים להציג את הפעילויות של הסיוע ההומניטרי ושל העזרה שאנחנו מגישים למרבית האוכלוסייה האזרחית, וגם להציג את המאבק הנמשך והולך בטרור החמאסי, שחוזר וצובר כוח. במאבק נגד הטרור יש תמיכה בינלאומית, זאת בתנאי שנדע לשכנע כי אנחנו נלחמים בטרוריסטים ולא באזרחים חפים מפשע.
הסיפור שלנו לא אבוד, אבל אין בדיוק מי שיספר אותו. הממשלה סבורה שמדיניות היד החזקה היא הדבר היחיד שמשרת אותנו. היא טועה, והיא משלמת מחירים, ליתר דיוק כולנו משלמים מחיר. אנחנו חייבים לשוב ולשכנע בלגיטימיות של הפעילות שלנו, והדרך הנכונה והיחידה, גם אם היא כרוכה ב"כאבי בטן" ובביקורתיות, היא לתת לתקשורת גישה לעזה ולמתרחש בה. ייתכן שלא נצליח, ייתכן שהדבר כבר מאוחר, אבל מה כבר יכול להיות גרוע יותר?
התרעות פיקוד העורף