בראייה רחבה, המשבר האזורי - שחשף את מגבלות מטריית ההגנה וההרתעה האמריקאית - חידד את הקונפליקט העמוק שבו נתונות מדינות המפרץ ואת מגבלות הכוח שלהן מול טהרן.
בעודן מתמרנות בין שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל וארה"ב, לבין ניהול סיכונים דיפלומטי זהיר ושברירי מול איראן, הן נחשפות שוב ושוב לצעדי תגמול מצד הרפובליקה האסלאמית: מתקיפות על תשתיות אנרגיה ונתיבי שיט חיוניים ועד פגיעה ביעדים כלכליים ואסטרטגיים - מתקני נפט וגז, שדות תעופה, מרכזים פיננסיים ו-Data Centers.
בכך הוכיחו הסכמי אברהם כי ניתן להקים שותפות אסטרטגית פרגמטית ועמוקה גם ללא התקדמות בערוץ הפלסטיני - אף שהמחיר ברור: חרף האינטרס המשותף מול טהרן, תהליך הנורמליזציה עם סעודיה הוקפא לחלוטין ונראה כעת רחוק מאי פעם.
חוסן כלכלי מרשים
מגמה זו משתקפת היטב גם בנתונים: דוח עדכני של הבנק העולמי מצביע על האטה חדה בצמיחה הכוללת של מדינות המפרץ - מ-4.4% ב-2025 ל-1.3% בלבד ב-2026, כאשר הכלכלה האמירותית, השנייה בגודלה בעולם הערבי, צפויה להתרחב ב-2.4% בלבד. למרות זאת, אף שסגירת מצר הורמוז חוללה זעזוע עמוק בכלכלתה ובביטחונה האנרגטי של איחוד האמירויות והובילה לשנת הצמיחה הנמוכה ביותר מאז 2009 - היא ממשיכה להפגין חוסן מרשים.
חוסן זה נשען על הערבויות הפיננסיות האדירות של קרנות העושר הריבוניות שלה (המוערכות ב-164% מהתמ"ג, שעמד על 517.3 מיליארד דולר ב-2025), ועל צמיחה מואצת במגזרי הייצור, המסחר והלוגיסטיקה. חרף העימות מול טהרן, רשמו מגזרים אלה זינוק של 23.9% ביצוא שאינו נפט במחצית הראשונה של השנה.
מפת כוחות חדשה
בתוך כך, המערכה הגיאו-אסטרטגית מול איראן כבר אינה נסבה רק על מחירי הנפט או עקיפת צוואר הבקבוק של הורמוז; היא משרטטת מחדש את מפת הכוחות האזורית ומדגישה את חיוניותם של הסכמי אברהם כמסגרת לשיתוף פעולה ביטחוני, מודיעיני וכלכלי.
יתרה מכך, המשבר המתמשך מול איראן הוכיח כי המפרץ הפרסי אינו עוד זירה מרוחקת, אלא חלק בלתי נפרד ממפת האיומים הישירה של ישראל. הצטרפותה האפשרית של כווית למערך האזורי אינה עוד צעד דיפלומטי, אלא שינוי דרמטי למזה"ת כולו: מהלך אסטרטגי המחבר את לב המפרץ לרשת הגנה, מודיעין וכלכלה משותפת, תוך יצירת מנוף לחץ משמעותי על סעודיה.
מיקומה של כווית בקצה הצפון-מערבי של המפרץ, לצד עתודות נפט אדירות (המדרגות אותה שישית בעולם עם כ-101.5 מיליארד חביות), מעניקים לה חשיבות גיאו-אסטרטגית וכלכלית עצומה. נמלים, מסופי גז ורשתות פיננסיות עשויים להפוך את ציר ירושלים-אבו דאבי-כווית למרחב לוגיסטי ואנרגטי המכתר את סעודיה ומבסס ארכיטקטורה אמריקאית-ישראלית-אמירותית לבלימת איראן.
בראייה מערכתית, במלאת שש שנים להסכמי אברהם, ניכר כי כווית איננה "עוד" מועמדת: היא המפתח להפיכת ההסכמים מיוזמה מדינית לברית אסטרטגית משנת מציאות. הצטרפותה תבהיר לטהרן באופן חד-משמעי שישראל - חרף האיומים על קיומה - הייתה ונותרה צומת חשוב במזרח התיכון.