לדמויות במאמר קוראים זאב וסוניה, ברואי דמיונו של קובי ניב. השנה היא 1976, ולפחות לפי מה שכתוב בוויקיפדיה, אפשר להתרשם שזה הטקסט העברי הראשון שכותרתו: "יורם ובוכים". אם כן ואם לא, זאב וסוניה הם ישראלים שמבינים שבלי כוח אי אפשר, וגם בלי מוסר אי אפשר. "לכן, החליטו, יקראו לבנם הראשון 'יורים' ויחנכו אותו לירות, ולבנם השני יקראו 'בוכים' ויחנכו אותו לבכות".
מסורת הירי והבכי הולכת משם לאחור, כמעט עשור, למשתתפים ב"שיח לוחמים" של אחרי מלחמת ששת הימים. אלא שמרתק לזהות את השינוי שחל בנו מאז. "יורים ובוכים" היה ביטוי של לגלוג על הלוחמים יפי הנפש, שממרקים את מצפונם לאחר הקרב בים של דמעות. פעם – הלוחמים הם שירו ובכו. היום – הלוחמים רק יורים. הבוכים – שרובם כלל אינם לוחמים, לא על הירי הם בוכים, אלא על הביקורת, על הצביעות, על ההתחסדות, על החד־צדדיות. יותר מתבכיינים מאשר בוכים. יותר מתמסכנים מאשר מסכנים.
תראו את הבריטים האלה, הם בוכים ומעיזים להחרים את המוצרים שלנו. תראו את הוונציאנים האלה, שמוחאים כפיים לסרטי תעמולה אנטי־ישראליים. תראו את הקולנוענים, גיס חמישי, שמעיזים לעשות סרטים שאינם לרוחנו. פעם בכינו על כך שהאויב, כלשונה של גולדה מאיר, מאלץ את ילדינו להרוג את ילדיו. היום אנחנו בוכים – כמו מתבגרים מפונקים – על כך שלא מבינים אותנו.
וכן, כמובן שהבריטים צבועים. שהקולנוענים מביכים, שהביקורת על ישראל נגועה בדו־פרצופיות, באנטישמיות, באינטרסים זרים. הכל נכון. ובכל זאת, יש משהו מעורר רתיעה בבכיינות הבריונית של הישראלים. בחרתם, בצדק, להיות חזקים. בחרתם, בצדק, להרוג באויב. בחרתם, בצדק, לעשות את מה שצריך בעוצמה גדולה יותר מאשר בעבר. בחרתם גם להתגרות, להשתלח, לאיים, להתלהם. החלפתם את היורים ובוכים של התייפייפות ביורים ובוכים של גסות.
מינינו שר ביטחון שנשמע, לעיתים, כמו קול הרע"ם מקהיר, המכריז על ניצחונות שלא היו. בחרנו ממשלה ששריה מרגישים חופשיים להשתמש במילים כמו "פצצת אטום", כמו "השמדה", כמו "מחיקה", כמו "עמלק", כמו "נכבה", כמו "נקמה". ממשלה ששריה מתייחסים בפומבי להרג של ילדים כאל מעשה כמעט רצוי. ולא רק הממשלה כך, גם חלק לא מבוטל מהאזרחים.
ספרו החדש של בני לאו, "בדרך האבות", מתעד מסע שוטטות קשובה ומהורהרת ביהודה ושומרון – הנה, זה מזכיר את יורים ובוכים בסגנון העבר. בספר מתואר מפגש שאפשר לערוך רבים כמותו, אם רק רוצים. יוסי לויט, איש ההתנחלות, פוגש ברז קונס־רוסנק, דתייה מהקומץ המזדהה עם "השמאל הציוני". לאו מתעד את השיחה. "העומדים נגדנו הם נאצים לכל דבר ועניין, ולכן גם ההתייחסות אליהם צריכה להיות כאל נאצים, שמאווייהם הגלויים והכמוסים הם להשמיד את העם היהודי". זו עמדתו של לויט.
רז שואלת אותו: "כשאתה אומר 'נאצים', אתה מתכוון גם לתינוקות, לזקנים – לכולם? איך אתה מתייחס לשכנים מעבר לכביש, בכפר כיסאן? אתה יודע כמה אנשים שאין להם נגיעה באלימות נפגעים בשנים האחרונות מידי פורעים יהודים?".
ספרו החדש של ג'ארד דיימונד, מחבר שמוכר לרוב הקוראים בזכות רב־המכר הגדול, שגילו כבר כמעט 30 שנה - "רובים, חיידקים ופלדה" – עוסק בהשפעתם של אישים על מהלך ההיסטוריה. שם הספר הנוכחי הוא "רווחים, נביאים, מאמנים ומלכים" (באנגלית זה נשמע קצת יותר טוב), והוא מציע לקוראיו את "מבחן המְלט", על שמו של הנסיך הספרותי, כבדיקה נאותה של השפעת הפרט על עיצוב המציאות.
אם לא היה שייקספיר, האם היה "המלט"? ספק גדול. או כך לפחות דיימונד מניח. "ניתן לטעון בביטחון רב", הוא כותב, "כי שייקספיר ניחן בכישרון יוצא דופן. אנו יכולים להיות משוכנעים שאף בן תקופה אליזבתני אחר – מלבד שייקספיר – לא היה מסוגל לכתוב יצירת מופת כמו 'המלט' אלמלא עשה זאת שייקספיר עצמו; זאת משום שאנו מסוגלים למנות ולהעריך את כל המתחרים המעטים שהיו לו בתחום המחזאות".
האומנם? סטיבן גרינבלט, מחברו של הספר הנפלא "רנסנס אפל", העוסק בדמותו של כריסטופר מרלו, שהיה "היריב הגדול של שייקספיר", ודאי יחלוק על הקביעה הזאת. כך או כך, ברור למדי ששני הבמאים של "נז"א" אינם לא שייקספיר ולא מרלו. אלמלא הם, מישהו אחר היה מזהה הזדמנות למחיאות כפיים של צדקנים ומנוולים וכותב את המלט דה לה שמאטע שלהם. אלמלא הם, מישהו אחר היה נהנה על חשבוננו בפסטיבל כזה, או בפסטיבל אחר.
גם בגלל הסיבה הזאת – ויש כמובן עוד סיבות – אין טעם למקד סילונים של זעם דווקא בשני היוצרים שעלו השבוע על המוקד. לא מדובר במר וגברת שייקספיר (או בוויליאם ואחותו, על פי המשל הפמיניסטי הנפוץ). לא מדובר ביצירה שתותיר חותם מעבר לפרק הזמן שעובר עד שעורכי החדשות מתעייפים ועוברים לסקנדל הבא. ישראל בתגובתה – שמחציתה ניסיון של הקואליציה לנצל את הסרט למטרה פוליטית, ומחציתה ניסיון של האופוזיציה לחמוק מנזק פוליטי – מנפחת אירוע שחשיבותו מצומצמת. ובמילים אחרות: שר התרבות מיקי זוהר עשה השבוע לקידום התרבות הישראלית כמו שמעט שרים עשו לפניו או יעשו אחריו. בזכותו, "נז"א" יתפרסם בעולם. בזכותו, תרבות שוליים ישראלית תשגשג (וגם בזכות הרמטכ"ל, שמיהר לכנס ישיבת "חירום", או לפחות כך דווח, ויש לקוות שבהגזמה).
כל שר תרבות מהליכוד היה נוהג מן הסתם כמו זוהר. מירי רגב בוודאי. לימור לבנת – בגלגול הנוכחי אולי כבר לא, בגלגול הקודם מן הסתם כן. כך שגם בעניין הזה, שלא לדבר על עניינים אחרים, זוהר לא היה עובר את מבחן המלט. האם בנימין נתניהו היה עובר אותו? זו שאלה מעניינת שדיימונד לא נדרש לה. "יש מנהיגים בעלי כישורים ייחודיים לביצוע משימה מסוימת", הוא קובע, אבל הדוגמה הססגונית שהוא מציע בספר היא זו של נשיא המייסד של בוטסואנה, סרטסה קאמה. הוא הקים את המפלגה הדמוקרטית של בוטסואנה ב־1962. הוא היה ראש הממשלה ב־1965. למשך זמן מה, לאחר שזכתה בעצמאות, כלכלת בוטסוואנה הייתה הכלכלה הצומחת ביותר בעולם. דיימונד נותן את הקרדיט לקאמה, שלטעמו ניחן בכישורים ייחודיים למשימת ההנהגה.
משנעשתה עצמאית, היו בבוטסואנה רק 21 בוגרי אוניברסיטה. קאמה אחד מאותם מעטים. הוא התחנך בבריטניה והיה נשוי לאישה בריטית (נישואים בין־גזעיים שחוללו שערורייה), כך שהייתה לו היכרות עם שני העולמות – האירופי והאפריקאי. והיה לו גם הייחוס המתאים: הוא היה ראש השבט הגדול ביותר בבוטסואנה. לכן, כאשר הכריז עם קבלת העצמאות על ביטול הסמכויות של ראשי השבטים, הקריאה נענתה, שהרי הוא זה שוויתר על זכותו כראש השבט החזק ביותר.
רק הוא "יכול היה לבצע מהלך כזה מבלי לשלם על כך מחיר כבד", קובע דיימונד. רק הוא יכול היה לשכנע את ראשי השבטים שיהלומים שנמצאו במדינה "הם רכושה של בוטסואנה, לא של השבט שלי". ובתרגום אפשרי לעברית: רכושה של ישראל, ולא כספים קואליציוניים. הנה לכם מבחן המלט מקומי.
עד כמה עמוקה הדאגה? אחד הביטויים לחשש הגובר הוא היחס הציבורי לאזהרות מפני עימות אזרחי. כשנשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק התריע במרץ 2025 כי "אנחנו הולכים לשפיכות דמים ומלחמת אזרחים", מצאנו שרבע מהישראלים סברו שהוא צודק וששליש נוספים חשבו שקצת הגזים, אבל אכן מדובר בסכנה אמיתית. בסך הכל, שישה מכל עשרה ישראלים הסכימו שישנה סכנה של מלחמת אזרחים. אזהרות מהסוג הזה, שבעבר היו נדחות כלאחר יד כרטוריקה מוגזמת, מהדהדות כיום בציבור כאפשרות שיש להתייחס אליה ברצינות.
במקביל מדדנו: 38% מהישראלים "מאוד מודאגים" מהמצב החברתי ועוד 42% "די מודאגים" – שמונה מעשרה. בקרב יהודים לא חרדים דורג האתגר החברתי השנה בסקרינו כשני בחשיבותו אחרי האתגר הביטחוני בלבד, מתוך תשעה נושאים. לקביעה הזאת – שהקיטוב קודם למלחמה – חשיבות כפולה ערב הבחירות. ראשית, היא מנפצת אשליה שרווחה בחודשי המלחמה הראשונים, שהאיום החיצוני "יאחה את הקרעים". הנתונים שאספנו מלמדים שגם בסופה של מלחמה קשה שהזכירה לציבור את חומרת האיומים החיצוניים, העריך רובו שהקיטוב והמחלוקת מסוכנים לישראל יותר מהאיום הגרעיני ומהסכסוך עם הפלסטינים.
ההשוואה שערכנו בדוח בין מיקומם של היהודים על "מפת העוצמה והאופטימיות" בינואר 2024 לבין מיקומם בינואר 2026, גילתה שלמרות הטלטלות העזות לא חלה תזוזה ניכרת בממוצעים. לכל היותר ישנה ירידה קלה בתפיסת העוצמה, שמקורה דווקא בירידה בהערכת היהודים את עוצמתה החברתית של ישראל. הצבא הוכיח את כוחו; החברה, בעיני עצמה, לא. שנית, ומכאן ההשלכה המעשית: אם הקיטוב איננו תוצר של המלחמה, גם סיומה לא ירפא אותו. מקורותיו פוליטיים ומוסדיים, ולכן יצטרך גם הטיפול בו, אם יבוא, להיות פוליטי ומוסדי. כאן נכנסות הבחירות לתמונה.
מזהים את האירוע? מותר להניח שכן. נכנה אותו: ערב הבחירות הכי גורליות בתולדות אמריקה. על זה יש פחות או יותר הסכמה. הוכחה ברוח הזמן: עשיתי את הניסוי – עם צ'אט, ג'מיני וקלוד. "מהן הבחירות הכי גורליות בתולדות אמריקה?", שאלתי את המכונות. צ'אט השיב: "אם הכוונה היא לבחירות לנשיאות ארה"ב שהיו בעלות ההשפעה ההיסטורית הגדולה ביותר, אין תשובה מוסכמת אחת. אבל יש כמה מערכות בחירות שבולטות במיוחד". שאלתי: "ואם צריך לבחור רק אחת?", התשובה הייתה: 1860 היא כנראה התשובה ההיסטורית החזקה ביותר.
קלוד התחכם, כדרכו: השאלה תלויה בקריטריון. כאשר שואלים על בחירות גורליות, צריך להבהיר את משמעות המילה "גורליות". היא יכולה לכוון לאחד משלושה דברים שונים: הראשון – מבחן אילולי: מה היה קורה אילו, ובמשמעותו הפשוטה, עד כמה אמריקה הייתה נראית אחרת אילו הצד השני ניצח בבחירות; השני – שינוי מערך. עד כמה הבחירות שרטטו מחדש את מפת המחנות הפוליטיים לדורות; השלישי – תקדים מוסדי. עד כמה הבחירות קבעו כללי משחק חדשים. ברוב המקרים, טען קלוד, רשימות שקובעות מהן מערכות הבחירות הכי גורליות מערבבות בין השלושה. ובכל זאת הציע תשובה: 1860. כלומר, אותה תשובה.
ג'מיני סירב לשפוט. הוא מנה כמה מערכות בחירות. רשימה דומה לזו של המנועים הקודמים, אבל בלי לקבוע היררכיה: רק שלוש מערכות בחירות הופיעו בכל שלוש הרשימות: 1800, 1860, 1932.
ישראל שרויה בהרגשה שהיא בפתחן של הבחירות הכי גורליות. בעצם, צריך לדייק את האמירה הזאת. חלק מישראל – החלק של האופוזיציה – שרוי בהרגשה הזאת. והוא שרוי בו כבר זמן רב. 40% מהישראלים אומרים שאלה יהיו "הבחירות הכי חשובות בתולדות המדינה", עוד 41% אומרים שהן יהיו "חשובות במיוחד". אבל מה זה אומר בעצם? לפעמים יש תועלת בתשובות המתחכמות של קלוד. השאלה תלויה בקריטריון.
"גורליות", אמרנו, יכול להיות אחד משלושה דברים שונים. אלא שעם שלושתם יש בעיה. את מבחן האילוליות – עד כמה מקום היה נראה אחרת אילו הצד השני ניצח – אפשר לערוך רק בדיעבד. זה לא מבחן שמאפשר לומר מראש אם בחירות הן גורליות או לא. גם השאלה אם הבחירות שרטטו מחדש את מפת המחנות היא שאלת בדיעבד. וגם השאלה עד כמה הבחירות קבעו כללי משחק חדשים. ובמילים אחרות: כשאומרים "בחירות גורליות" לפני הבחירות, זה לא דומה לאמירה "בחירות גורליות" אחרי הבחירות.
בשלב שאחרי הבחירות אפשר לנסות לקבוע איך הבחירות שינו כיוון של שלטון או מדינה. בשלב שלפני אפשר לתאר רק הרגשת חירום, דחיפות, חרדה. בישראל שוררת היום ההרגשה הזאת בדיוק – הרגשת חירום. לא מעט ישראלים מרגישים שהפסד בבחירות יהיה בלתי נסבל, ושיעור גדול מהם לא בטוחים כבר עכשיו שהמצב נסבל.
השבוע השתמשנו בנתונים ומידע מאתר המדד, בסקרי חדשות 13, סקרי JPPI, מאמר של קובי ניב שהופיע בשבועון "העולם הזה", ספרו של בני לאו "בדרך האבות", הספר "Profits, Prophets, Coaches, and Kings" מאת Jared Diamond, הספר "Dark Renaissance" מאת Steven Greenblatt.
התרעות פיקוד העורף