פעם בשנה דורשת היהדות מן האדם לעשות את אחד הדברים הקשים ביותר: להפסיק להיות התובע ולהתיישב על ספסל הנאשמים. זו אולי אחת המהפכות הגדולות שחוללה היהדות בנפש האדם. במשך כל השנה אנחנו אוספים ראיות לצדקתנו: מי פגע בנו, מי השפיל אותנו, מי אשם, ומי צריך לבקש מאיתנו סליחה. ואז מגיע יום אחד שבו היהדות הופכת את כיוון המבט.
לא הם. אנחנו. "אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דֹפִי". שימו לב למילה הראשונה: "אשמנו". לא אשמו. לא הממשלה, לא האופוזיציה, לא התקשורת, לא מערכת המשפט, לא החרדים ולא החילונים. אנחנו.
אולי משום כך יום הכיפורים הוא היום היהודי ביותר בלוח השנה. לא רק מפני שאנחנו צמים בו, אלא מפני שפעם אחת בשנה עם שלם מתבקש להפסיק לנסח את כתב האישום נגד האחר ולהתחיל לקרוא את כתב האישום שלו עצמו.
בסיפור אחר, לאחר חטא המרגלים, משה שוב עומד ומבקש רחמים על עמו. ואז נשמעות שתי מילים מופלאות: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". אפשר לבנות על שתי המילים האלה עולם שלם. לא נאמר שלא קרה דבר, קרה. לא נאמר שאין אחריות, יש. לא נאמר שאין מחיר, היה מחיר. ובכל זאת: סלחתי. האדם איננו חייב להישאר לנצח הדבר הרע ביותר שעשה בחייו.
לא לשכוח, לסלוח: אולי הביטוי האנושי הגדול ביותר לכך נמצא אצל יוסף. האחים השליכו אותו לבור, מכרו אותו לעבדות והחריבו את נעוריו. לאחר מות יעקב עומדים האחים לפני יוסף - המשנה למלך מצרים - וחוששים שהגיעה שעת הנקמה. ויוסף בוכה, פונה לאחיו ואומר: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה – אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה".
יוסף איננו משכתב את ההיסטוריה. הוא אינו אומר לאחיו שהם לא עשו לו רעה. הוא אומר בדיוק להפך: חשבתם עליי רעה. אבל הוא מסרב לתת לרעה את המילה האחרונה. זו איננה שכחה, זו מחילה. וההבדל ביניהן עצום.
חטאים - לא חוטאים
כמה רחוקה התביעה הזאת מן השיח הישראלי שלנו. לעיתים נדמה שכבר איננו מבקשים שייתמו החטאים, אנחנו מבקשים לדאבון לב שייתמו החוטאים. שהמחנה האחר ייעלם. שיובס. שיושפל. שילמד סוף־סוף לקח. ברוריה מציעה אפשרות יהודית אחרת, קשה יותר, אך אנושית הרבה יותר: להילחם בחטא בלי למחוק את החוטא.
וצריך לומר גם את הצד השני, היהדות מעולם לא המציאה את המשפט "בואו נתקדם". המשנה במסכת יומא קובעת: "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". אפשר לצום 25 שעות, אפשר להתעטף בטלית, אפשר לומר "על חטא" פעם אחר פעם. אבל יש דלת אחת שהקב"ה, כביכול, מסר את המפתח שלה לאדם אחר - פגעת בו? לך אליו, פייס אותו ובקש את מחילתו, אין קיצורי דרך.
הנפגע אינו חייב להעמיד פנים שלא נפגע, משפחה אינה חייבת למחוק כאב, ציבור אינו חייב לשכוח כישלון, מדינה אינה רשאית לוותר על בירור האמת. המחילה היהודית מתחילה דווקא במקום שבו נגמרים התירוצים. קודם "חטאתי" ורק אחר כך "סלח לי".
ומנגד, גם לנפגע יש אחריות. הרמב"ם בהלכות תשובה פוסק: "לא יהא אכזרי מלמחול". איזה ניסוח נוקב. גם אדם שנעשה לו עוול עלול, בשלב מסוים, להפוך את צדקתו לבית כלא. לא רק עבור מי שפגע בו, אלא גם עבור עצמו.
מדינה של פנקסים
יום הכיפורים השנה פוגש חברה ישראלית עמוסת חשבונות. ימין זוכר לשמאל, שמאל זוכר לימין. דתיים לחילונים, חילונים לחרדים. משפחות שכולות נושאות כאב שאין לו שיעור. לוחמים ואנשי מילואים נושאים על כתפיהם שנים של מלחמה. משפחות החטופים נשאו ועודן נושאות עולם שלם.
לכולנו יש פנקס, ובחלק גדול מן המקרים יש בו חשבונות אמיתיים. אלא שמדינה אינה יכולה להתקיים רק באמצעות פנקסנות. באיזשהו שלב היא זקוקה גם לספר מחילות. חלילה לא כדי לטשטש אחריות, בדיוק להפך. הווידוי היהודי איננו אומר: כולנו בסדר. הוא אומר: אשמנו. ורק אחר כך: סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו. הסדר איננו מקרי.
אולי זו גם הסיבה לכך שאנחנו מתקשים כל כך לסלוח זה לזה בישראל. כולם יודעים לומר מדוע מגיעה להם התנצלות, מעטים יותר מוכנים לומר על מה הם עצמם צריכים להתנצל. כל מחנה יודע לדקלם את חטאי המחנה שמולו.
היד שמשנה כיוון
בעוד ימים אחדים נעמוד בבתי הכנסת ונכה על החזה. יש משהו מופלא בתנועה הזאת. כאשר אדם מאשים אדם אחר, האצבע מופנית החוצה, ואילו בווידוי היהודי היד משנה כיוון, פנימה. איננו צריכים לצאת מיום הכיפורים כשאנחנו מסכימים זה עם זה. גם לא לוותר על המחלוקות הגדולות שמעצבות את חיינו. אבל שמא אפשר לצאת ממנו עם מעט פחות ודאות שכל הצדק נמצא אצלנו וכל האשמה אצל האחר?
העם היהודי, שחי אלפי שנים מיום כיפורים אחד למשנהו, ידע סוד גדול אפילו מן הניצחון. אפשר לשבור - ולתקן. אפשר לחטוא - ולשוב. אפשר להתרחק - ולהתקרב. חז"ל לימדו כי "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה", ואולי בדור שלנו דרושה גם תשובה שמקרבת אדם לאדם. מפני שאויבים כבר יש לנו די והותר מסביב, אסור לנו להתרגל לחפש אותם גם בתוכנו.
וביום הקדוש הזה נבקש יחד: "סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ, מְחַל לָנוּ מַלְכֵּנוּ כִּי פָשָׁעְנוּ", לא מפני ששכחנו מה היה, אלא מפני שאנחנו רוצים שיהיה כאן גם מחר.
התרעות פיקוד העורף