נרקיסיזם, פסיכופתיה ופרס בוונציה: האמת המכוערת מאחורי "הישראלים האמיצים" | ד"ר לירז מרגלית

הסרט "נז"א" (נזק אגבי) בבימויים של יובל אברהם ורחל שור, שזכה השבוע בפרס המיוחד של חבר השופטים בפסטיבל ונציה, מבוסס על עדויות אנונימיות של חיילים ואנשי מודיעין ישראלים. על פי המוצג בסרט, מאחורי הרג האזרחים בעזה עמדה מערכת שיטתית לבחירת מטרות, בין היתר באמצעות בינה מלאכותית, שפעלה מתוך תפיסה שלפיה "אין חפים מפשע בעזה". הטענה היא שמספר האזרחים שעלולים להיהרג בתקיפה חדל להיות שיקול משמעותי.

זה אינו סרט שעוסק רק בהחלטות מבצעיות או בשימוש בבינה מלאכותית. הוא מציג טענה רחבה בהרבה: ישראל ידעה שאזרחים רבים נהרגים, אבל חייהם כבר לא עניינו אותה. זו אחת הסיבות לתגובה החריפה כל כך בישראל. הישראלים לא שומעים רק שהמדינה טעתה או שהצבא נכשל. הם שומעים שהחברה הישראלית איבדה את המצפון שלה, ושבניהם ובנותיהם השתתפו במערכת הרג שהייתה אדישה לחיי אדם.

אבל מה שמעניין אותי במיוחד הוא המנגנון הפסיכולוגי שמאפשר לאדם לפעול נגד הקבוצה שאליה הוא שייך ועדיין להרגיש שהוא מייצג את הטוב. בגידה כמעט אף פעם לא מורגשת למי שבוגד כמו בגידה. הבוגד מרגיש שהיא כמעין מעשה מוסרי.

אנשים לא קמים בבוקר ואומרים לעצמם: היום אבגוד במדינה שלי. הם מספרים לעצמם שהם נאמנים למשהו גדול יותר - לאמת, לצדק או לאנושות. ככל שהם משוכנעים יותר בעליונות המוסרית של המעשה שלהם, כך קל להם יותר להתעלם מהשאלה למי הם מוסרים נשק, באיזה עיתוי, ומה יהיו ההשלכות.

בשנת 2021 פורסם בכתב העת "Journal of Personality and Social Psychology" מחקר בשם "Signaling Virtuous Victimhood". בסדרה של חמישה מחקרים נמצא כי אנשים שמרבים להציג עצמם בפומבי גם כקורבנות וגם כבעלי עליונות מוסרית, נטו לקבל ציונים גבוהים יותר בתכונות המכונות "השילוש האפל": נרקיסיזם, מקיאווליזם ופסיכופתיה. הם גם היו מוכנים יותר לשקר ולהתנהג באופן לא אתי כדי להשיג יתרון. מחקר שחזור שפורסם בשנת 2025 מצא שוב קשר בין הצגת קורבנות מוסרית לבין נרקיסיזם ומקיאווליזם. הוא גם מצא שסדיזם ניבא נטייה להשתתף בהתקפות על מי שסומן כאשם ואף ליהנות מהן.

ברגע שאדם משוכנע שהוא מייצג את הצדק, הוא מפסיק לבדוק את עצמו. אם הוא נמצא בצד הטוב, מי שמתנגד לו נמצא בהכרח בצד הרע. כך נוצר פיצול מוסרי: קבוצת האם נצבעת בשחור, ואילו הקבוצה החיצונית שמחזקת אותו נצבעת בלבן. בתוך הפיצול הזה המורכבות נעלמת. אין עוד מדינה שהותקפה ב־7 באוקטובר, חטופים שמוחזקים בעזה, ארגון טרור שפועל מתוך אוכלוסייה אזרחית וחיילים שנדרשים לקבל החלטות קשות. יש צד אכזרי וצד שהוא קורבן מוחלט.

האדם שמאמץ את החלוקה הזאת יכול להתנער מהקבוצה שלו ובאותו זמן להרגיש שהוא היחיד בתוכה שנותר מוסרי. גם לאישור מבחוץ יש כאן תפקיד משמעותי. אדם שיוצא נגד קבוצתו זוכה לעיתים למעמד מיוחד בקרב מי שממילא מבקרים אותה. הוא הופך ל"ישראלי האמיץ שמוכן לומר את האמת". הבמה, הפרסים ומחיאות הכפיים מספקים לו הכרה מקצועית, אבל גם תחושת ייחודיות. הוא אינו חלק מהקבוצה שאותה הוא מגנה. הוא האדם הנאור, שהצליח לראות את מה שכל האחרים מסרבים לראות.

ההכרה הזאת יכולה להיות ממכרת. ככל שהמסר נגד קבוצת המקור חריף יותר, כך התגובה מבחוץ עשויה להיות חזקה יותר. עמדה מורכבת, שמכירה גם בעוולות וגם בהקשר שבו התרחשו, אינה מייצרת את אותה התלהבות. כדי לזכות בתפקיד הגיבור המוסרי נדרש נבל ברור, ובמקרה הזה הנבל הוא ישראל.

מותר לבקר את הממשלה, לדרוש חקירה ולחשוף כשלים ועוולות. חברה שאינה מסוגלת לבחון את מעשיה מסכנת את עצמה. אבל יש הבדל בין ביקורת שמטרתה לתקן את הבית לבין יצירת כתב אישום נגדו בזמן שחייליו עדיין נלחמים. ההבדל נמצא בבחירת הבמה, בעיתוי, באופן שבו הדברים מוצגים, בהקשר שנכלל ובהקשר שנמחק.

הוא נמצא גם בשאלה מי צפוי להשתמש בדברים ולאיזו מטרה. העובדה שאדם משוכנע שהוא פועל בשם הצדק אינה פוטרת אותו מאחריות לתוצאה. הוא עדיין צריך לשאול מי ירוויח מהמעשה שלו, במי הוא יפגע, ואיזה סיפור ייבנה באמצעותו. נאמנות למדינה אינה מחייבת שתיקה או ציות. היא מחייבת אחריות והבנה שגם לביקורת מוצדקת יש דרך, עיתוי וגבולות.

האנשים המסוכנים ביותר אינם אלה שמפירים את הכללים. הם אלה שכל כך משוכנעים בעליונותם המוסרית, עד שהם מאמינים שהכללים אינם חלים עליהם.