היום, במסגרת אירוע הבחירות בתיכון בליך, חולקו לתלמידים מחזיקי מפתחות בצורת אקדח. אפשר להסתכל על זה ולומר: "נו, זה רק סמל. גימיק". סתם מזכרת מאירוע בחירות, שמחולקת לתלמידי תיכון שחלקם עוד מעט יהיו חיילים ויחזיקו נשק. חפץ קטן שאף אחד לא באמת מתכוון אליו ברצינות. אז זהו, שלא.
כי אמצעי קטלני אינו עוד סמל ככל הסמלים. כשאקדח הופך למחזיק מפתחות, לחפץ חמוד, לאביזר שאפשר לתלות על התיק וללכת איתו הביתה, קורה משהו קטן, כמעט חרישי, אבל משמעותי: הוא נעשה קצת יותר רגיל. קצת פחות חריג. קצת פחות טעון. כך נראה נרמול. ובכל מה שקשור לאובדנות, אנחנו צריכים להיות זהירים מאוד דווקא ברגעים הקטנים האלה.
כמובן שמחזיק מפתחות בצורת אקדח לא גורם לאנשים להתאבד. אבל יש גוף ידע גדול שמלמד שהדרך שבה אנחנו מדברים על אובדנות, מציגים אותה ומתארים אמצעים קטלניים אינה תמיד ניטרלית. אצל אנשים שנמצאים ממילא בתוך כאב נפשי, דיכאון או משבר אובדני, לסביבה שבה הם חיים, למסרים שהם פוגשים ולדרך שבה אנחנו מנרמלים או מרחיקים התנהגות אובדנית יש משמעות.
כדי להבין למה זה חשוב, כדאי לחשוב על משבר אובדני דרך דימוי של חומה. בין מחשבות אובדניות לבין התנהגות אובדנית קיימת חומה. כולנו מכירים את הפער הזה בתחומים אחרים של החיים: מחשבה אינה הופכת מיד למעשה. זה נכון גם באובדנות. רוב האנשים שחווים מחשבות אובדניות אינם עוברים לפעולה. אנחנו יצורים שרוצים לשרוד, וכדי לפעול נגד יצר ההישרדות הבסיסי שלנו צריכים להתרחש תהליכים משמעותיים מאוד.
החומה הזו היא אחת השומרות החשובות שלנו. מה משאיר אותה גבוהה? קשרים עם אנשים שאנחנו אוהבים. תחושת שייכות. תקווה. האחריות לילדים או למשפחה. האפשרות לקבל עזרה. הידיעה שיש עוד דרך. ולפעמים אפילו רק הזמן שחולף ומאפשר לגל העצום של המצוקה להיחלש מעט.
אבל יש גם דברים שעלולים לשחוק את החומה הזו. כאשר התאבדות מוצגת כפעולה צפויה או הגיונית מול כאב או טראומה, כאשר היא מנורמלת, כאשר אמצעים קטלניים הופכים למשהו יומיומי, אסתטי או משחקי – אנחנו עלולים לשחוק את החומה שבין מחשבה לבין פעולה אצל מי נמצא במקום פגיע. ברור שלא אצל כולם. ולא תמיד. ובוודאי שלא בגלל סמל אחד. אבל במניעת אובדנות אנחנו לא מחפשים גורם יחיד ש"גורם" להתאבדות. אנחנו כל הזמן נאבקים על עוד שכבת הגנה. ועוד אחת. אולי זה יהיה מה שימנע מוות בהתאבדות של אדם יקר לנו?
וזה נכון במיוחד כאשר מדובר בנשק. כלי נשק הם מן האמצעים הקטלניים ביותר בהתנהגות אובדנית, ולכן צמצום הנגישות אליהם הוא אחד העקרונות המבוססים ביותר במניעת התאבדות. גם בישראל ראינו עד כמה הדבר משמעותי: כאשר צה"ל שינה את מדיניות נשיאת הנשק וצמצם את מספר החיילים שיוצאים עם נשק הביתה, הייתה ירידה של כ 75% במקרי התאבדויות של חיילים. זה אומר עוד 25 חיילים חיים בכל שנה.
מחזיק מפתחות בצורת אקדח כמובן אינו אקדח. ונרמול תרבותי אינו זהה לנגישות פיזית לנשק. אבל אם מבינים שמניעת אובדנות היא גם מאבק תמידי על גובה החומה, אפשר להבין מדוע גם לסביבה התרבותית שלנו יש משמעות. מסרים, תמונות וסמלים יכולים להיות חלק מסביבה שמגביהה את החומה או שוחקת אותה מעט. ועכשיו רק נשאר לבחור מה מן השניים האלו אנחנו רוצים לתמוך- בהגבהת החומה או בשחיקתה. כי כשאמצעי קטלני הופך למרצ׳נדייז, לבדיחה, לחפץ אסתטי ויומיומי, אנחנו שוחקים את החומה שמגנה מפני התאבדות. עבור רוב האנשים זה כנראה לא יעשה דבר. אבל אף אחד מאיתנו לא יודע מי רואה את הסמל הזה דווקא ביום שבו החומה שלו גם ככה נמוכה במיוחד.
בישראל מתים מדי שנה יותר מחמש מאות בני אדם בהתאבדות. מאחורי המספר הזה נמצאים מאות בני אדם ואלפי בני משפחה, חברים וקהילות שחייהם משתנים ברגע אחד. אובדנות היא תופעה מורכבת, שנוצרת מתוך מפגש של גורמי סיכון והגנה רבים. ולכן האחריות שלנו היא כל הזמן לעסוק בהוספת עוד ועוד שכבות של הגנה ולהימנע ככל האפשר מהוספת סיכון שאפשר היה למנוע. ובמאבק הזה, כל צעד חשוב.
יש הרבה מאוד מה לעשות כדי למנוע התאבדויות. לזהות כאב. להקשיב. לשאול. לתת הכרה לאלו שחוו כאב בלתי נסבל או טראומה חריפה. להציע טיפול מתאים ומיאיב. לחזק שייכות. להפיח תקווה למקום שבו נדמה שאין כזו. ובתוך כל אלה נמצאת גם האחריות שלנו על המרחב הציבורי: לא להפוך אמצעים קטלניים לחמודים, אופנתיים או יומיומיים. ובטח לא בבית ספר.
המאבק על גובה החומה שבין מחשבה אובדנית לבין התנהגות אובדנית ימשיך כל הזמן. למילים, לתמונות ולסמלים שאנחנו בוחרים להפיץ יש תפקיד. וכשאפשר לבחור אם להוסיף עוד לבנה לחומה או לשחוק אותה– הבחירה צריכה להיות פשוטה.
התרעות פיקוד העורף