יום כיפור מגיע כל שנה, זו המציאות שלנו. אי לכך ובהתאם לזאת, אנחנו חוטאים בכל חטא אפשרי ביקום, בידיעה שטבעו בנו בילדות: "תצומו בכיפור, כל החטאים יימחלו לכם".
אני גדלתי בבית חילוני. אמי אומנם גדלה בבית דתי של הפועל המזרחי, אבל האובדן של בתה ואחותי הבכורה, איריס ז"ל, בגיל 5, אחרי מאבק של שנה בהודג'קינס, כאשר אמא הייתה רק בת 27, חיסל אצלה את רעיון שמירת המצוות.
במקביל, היא פיתחה סוג של התחשבנות עם אלוהים. בבית היו ספרים של פרשנות דתית, כמובן כל חומשי תורה, אמונות טפלות, קמיעות, הרבה ביקורים אצל רבנים ותרומות באלפי שקלים. למשל ספר תהילים שהיא הדביקה לי לדיסקית הצבאית, עם כיסוי שתפרה לדיסקית ולשרשרת במכונת תפירה. היא השביעה אותי לא להסיר את הדיסקית. אז היא הייתה על צווארי, שלוש וחצי שנים. גם במילואים, גם בלבנון, או בכל חינדק אחר שהייתי בו עם מדים.
אבא היה חילוני מובהק. בצעירותו הוא צם בכל כיפור, אבל בילה את יממת הצום במשחק רמי עם אחיו, עם סבא וחברים נוספים. הם לא נחו דקה ביממה הזו.
"אני לא שאלתי אותך אם בא לך ומה בא לך", הוא היה עונה. "אני בעל המאה, אז אני גם בעל הדעה. וכל עוד אני מממן אותך, אתה עושה מה שאני אומר לך". ואז הייתה מגיעה שורת המחץ. "רוני, אמא איבדה את איריס. אף פעם אל תשכח את זה. אם משהו חשוב לה, אתה פשוט עושה את זה. נקודה, סוף".
אצלו, זה תמיד היה "אמא איבדה", כאילו הוא כאבא לא חווה את האובדן הנורא. כן, הוא היה עבדאיי גדול ברחוב, אבל צעד זקוף מתחת לשולחן אצל אמא.
הוא ענד שרשרת עבה עם תליון ענק מזהב לבן, של פייג. יד קמוצה ואצבע מזדקרת. אמא שנאה את השרשרת בגלל הגודל שלה, ואת המנהג שלו לנשק את התליון נגד עין הרע, בכל פעם שמישהו בירך אותו. כמובן שגם השרשרת הזו נלקחה על ידי אמא לאיזה באבא־בובה, שבירך אותה. כדי לבצע את הכישוף אצל הרב, היא גם קנתה לו שרשרת חלופית, דקה ועדינה יותר, רק כדי שיסיר את האוריגינל מהצוואר, לכמה שעות.
כשאיריס הלכה לעולמה, הייתי תינוק. כשהייתי בן 9, יואב ז"ל, בן אחיו של אבא, הלך לעולמו בגיל שנתיים, כתוצאה מסרטן הדם. גם הוא נקבר בחלקת הילדים בבית העלמין בקריית שאול, במרחק של שישה קברים מאיריס. באותה שנה, אבא החליט שאני מספיק בוגר כדי להגיע לאזכרה בערב כיפור. אמא התנגדה בתוקף, אז אבא שאל אותי: "אתה רוצה לבוא?". השבתי בחיוב. מבחינתו תם הוויכוח.
הנוהל היה קבוע בכל ערב כיפור. השכמה בחמש בבוקר "למה בשעה כזו? כי יש עומס בבית העלמין. תפסיק לשאול שאלות", הוא נהג לענות לי. אבא הצטייד בדלי מים ומברשת, כדי לצחצח את המצבות. אחרי שסיים הוא שאל את אמא: "סיימת לדבר איתה?". כשהייתה משיבה בחיוב, אמרה לי: "רוני, תיגע במצבה ותבקש מאיריס משאלה. כל מה שבא לך, היא תדאג לך". אבא היה מביט בי במבט הכחול העז שלו, ושואל: "נו, אני אחכה עוד הרבה זמן?".
כמובן שביצעתי את ההנחיה. אני מבצע אותה עד היום בערב כיפור או יום לפני, כאשר אני עולה לקברים של כולם, בשלושה בתי עלמין שונים. ההבדל היחיד ביני לבין הוריי מתבטא בכך שאני מגיע עם בקבוקי מים גדולים במקום דלי, מנקה את המצבות, שואל אותם מה קורה, איך שם בגן עדן, וכמובן מבקש משאלה: שלושה מספרים בלוטו, בכל הגרלה, עם השלושה הנוספים אסתדר לבד. נכון לעכשיו הם לא משתפים פעולה, אבל לשם שינוי אני אופטימי.
אז בבית לא צמנו. אכלנו ארוחה מפסקת לפי המנהג, ובהמשך אכלנו גם. כמובן עם חלונות סגורים ותריסים מוגפים, כמו בבונקר של אבי האומה והמתחזה לצ'רצ'יל. כי לא פוגעים בקדושת החג של הצמים. הפעם היחידה בשנה שאבא היה מבקר בבית הכנסת, הייתה בכיפור בבוקר, כשהיה יוצא לשמוע את תפילת "יזכור" על איריס ויואב ז"ל, בהמשך גם על הסבים והסבתות.
התעניינתי לפשר הצדיקות שלקה בה. הרי מדובר באדם שהאמין ברב אשר, שפסק שהכל כשר והתנהל כדתי לפי דעתי. ההסביר שלו היה פשוט ומקובל. "אני לא הולך בשבילי, רוני. אני הולך בשבילם, לכבד את זכרם. כמו שחרטנו על המצבה של אחותך: איריסק'ה, את תמיד איתנו". לא שאלתי יותר, גם לא הסתלבטתי. בימי כיפור סביב השעה 10 אני יורד למטה לחצר. אני גר מול בית כנסת. יש בו המוני מתפללים ביום כיפור. אז אני מקדיש כמה דקות בזמן התפילה שלהם, כדי להתבונן ולזכור. בלי להפריע לאף אחד ואחת, לכבד בדרכי. כי לשיטתי אם היה בכתריאליבק'ה כבוד מינימלי לאחר ולשונה, המדינה שלנו הייתה שונה, אחרת.
כמובן שכבר הספקנו לשכוח את 6 באוקטובר 1973. את השעה 13:50, שבה פרצה מלחמת יום הכיפורים. נכון שאוכלוסיית המדינה הייתה פחות משליש לעומת אוכלוסייתה כיום. אבל זו הייתה טראומה אמיתית, וגם הפעם האחרונה שבה מדינת ישראל התמודדה נגד שני צבאות ענק. מאז אנחנו רק מתקרקשים עם ארגוני טרור, שבשיא הסד"כ שלהם, לא מגיעים לכ־10% מהסד"כ של צה"ל.
אני כבר לא מדבר העוצמה הצבאית, עליונות אווירית מוחלטת, נשק איכותי ומתקדם שמדורג מהטוב מסוגו בעולם. אבל ההנהגה שלנו, אוסף של נרקיסיסטים בכל תקופה מאז קום המדינ'ע, דואגת שנקפיד לחיות בצילן של הטראומות. המאכערים האסטרטגיים מסבירים לנרקיסיסטים שטראומה זה מאפיין טוף בדרך אל הקלפי.
אגב, אליהו מדגיש את הסתייגותו והמיאוס שהוא חש כלפי "סרבנות". אבל ההסתייגות שלו היא רק מסרבנות חילונית שמתנגדת להפיכה משטרית. בסרבנות דתית והלכתית של לוחמי גבעתי וגולני, בסוגיית פרמדיקית בנמ"ר, הוא דווקא תמך מאוד־מאוד־מאוד. כי מה זו לוחמת או פרמדיקית, שמגזר שלם בישראל מדיר ומשפיל אותה? כלום ושום דבר. לא צריך נשים בצבא, שיישארו בבית וילמדו כלכלת בית, כי עכשיו נוכחותן פוגעת בהשגת הניצחון המוחלט, האלוקי כזה.
אגב, יש לי אתנחתא קומית בשביל הקדוש עמיחי אליהו. בערב ראש השנה תשפ"ז טסתי עם חברים לחופשה ברודוס. זה מנהג קבוע אצלנו, לעזוב את הארץ המובטחת בחגי ישראל (למעט כיפור), כדי לא לטמא את יהדותם של דיירי אגם הדרעק, עם הכיפות והשטריימלים. כי אנחנו, בניגוד לכבוד השר, מכילים ומכבדים.
בטרמינל 1 בנתב"ג יש קפסולה מיוחדת למעשנים. היא קטנטונת, כ־2.5 מטרים אורך על פחות ממטר רוחב, ומכילה חמישה מעשנים ומעשנות, לכל היותר, בעמידה. מאוד צ־פ־ו־ף. אממה, גם דתיים וחרדים מעשנים, רחמנא ליצלן. אז הגיעה חבורה של דתיים וחרדים, שבאמת התנהגו בנימוס מופתי, והמתינו לתורם להיכנס לקפסולה.
הרב של החבר'ה מהכיפות הסרוגות, שנראה כמבוגר מהם ב־25 שנה לפחות, הוא ע־נ־ק. כשני מטרים גובהו, ואת משקלו אני מעריך ב־130 ק"ג לפחות (גם אני שמן ולא נמוך, אז אני טוב בהערכה של גברים שדומים לי בצורתם). בגלל גודלו הוא באמת התקשה להיכנס. יצאתי, כדי לאפשר לו את הכניסה. יצא הגורל, ומשני צדדיו היו שתי נשים שעישנו, אחת מהן צעירונת בלבוש חשוף.
ברגישותי, שהפתיעה גם אותי, ביקשתי מהנשים לצאת לשניות, כדי לאפשר לרב לשמור נגיעה, ואני אתחלף איתן במקום, כדי לחצוץ בינו לבינן. הן כמובן הסכימו מיד, אבל הרב ביקש להימנע מכל מאמץ בשבילו, כי אין שום בעיה.
הצעתי שוב בנימוס, הוא חייך ואמר שהכל בסדר. עישנו שתי סיגריות בקפסולה, גם שוחחנו. שאלתי אותו על הדרת חיילות בצה"ל, כך הוא ענה. "בעברי, הייתי קצין בשריון. שירתי שש שנים בצה"ל ברציפות, סיימתי כמ"פ. המשכתי במילואים עד דרגת רס"ן וסיימתי כסמג"ד. בכל השנים האלה היו חיילות וקצינות בגדודים, בתפקידים שונים.
מעולם זה לא הפריע לי. נהגתי בכולן בכבוד רב, כך הן נהגו כלפיי, כי הרי מזהים מיד שאני אדם דתי. מה שקורה עכשיו בצה"ל, זה על דעתי. כולנו צבא אחד עם מטרה אחת. אני עוסק בחינוך והוראה, לא מתקרב לפוליטיקה כלשהי. גם תלמידיי לא פונים אליי בסוגיות פוליטיות שמפלגות את הציבור, הם יודעים שאני עוסק במהות ולא בשטות". נפרדנו לשלום ובאיחולי שנה טובה. זה הדרש, ומה הפשט, אדון אליהו? שאני מעדיף את הרב הזה ושכמותו באגם הדרעק, על פני כמוך ושכמותך.
אבל אליהו לא לבד. עוד חרד"לי אדוק, כמו סמוצ'קנע גרנד־מייזר, לימד אותנו השבוע מה צפוי למערכת המשפט, אם וכאשר המתחזים לימין נאור ימשיכו לשלוט כאן. מפלגתו, הציונות הדתית, פרסמה סרטון אלים שבו נגררים כל בכירי מערכת המשפט, בראשות נשיא ביהמ"ש העליון, שהוא סמל שלטון – אבל לא מספיק סמל בשבילך, סמוצ'קנע גרנד־מייזר. גם אליו נגלה אלוהים ואישר שהסרטון מועיל.
אז מצפייה בסרטון התרשמתי שאולי המאכערים האסטרטגיים שלו קיבלו השראה מחיסולו של שליט לוב מועמד קדאפי באוקטובר 2011. המורדים בשלטונו בלוב קשרו אותו לירכתי טנדר, וגררו אותו בכבישי העיר שבה נולד וגדל, אל מול צהלות התושבים. קדאפי היה מנהיג טרור עולמי, שאחראי לרצח של מאות מאזרחי העולם, באופן ישיר.
אז סמוצ'קנע גרנד־מייזר ולהקתו מתייחסים לשופט עמית כאל ראש כנופיית טרור, ומייחלים בשבילו לסוף זהה. כן, גם אם בסוף הסרטון השופט עמית עדיין מתהלך פצוע, חבול ומוכה, ברחובות הבוערים. כנראה שזה עוד צו אלוקי, שסתום כמוני לא מבין. אבל מעניין אותי נורא לדעת מה הייתה התגובה של כל הקדוישים אם גוש רל"ב היה מפיק ומשדר סרטון זהה על אחד מהרבנים הראשיים, שמעמדם בכיר במדינ'ע לא פחות מהשופט עמית. אבל אלוהים ציווה ככל הנראה את סמוצ'קנע להסית למלחמת אזרחים אלימה, ולשיטתו הוא רק מקיים את הציווי.
אני עדיין מקווה שהאלוף (במיל') יוסי בכר צפה גם בסרטון, והגיע להחלטה הנדרשת שלפיה אלוף בצה"ל, מפקדם של עשרות אלפי לוחמים שנאמנים למדינה ומוסדותיה, לא יכול להיות חלק מהממבו־ג'מבו המשיחי הזה – ולהסיר את תמיכתו ממפלגת הציונות הדתית. כל התנהלות אחרת תהיה כתם שלא יימחה על קריירה צבאית מפוארת.
לקהל המאמינים אין שום בעיה עם האמונה. ברובם, הם לא מטילים ספק. לא ספק בקיומו של אלוהים, אפילו לא ספק בבאבא־בובות בשר ודם, שקובעים להם את הלכות חייהם, מה מותר ומה אסור. זאת בשונה מקהל המאמינים העצום, אלה שהגו את הנאורות, קבעו שהטלת ספק היא מטרה להגיע לעובדות שלא ניתן להטיל בהן ספק. כך נוצר המדע, על כל הסתעפויותיו. כי מותר האדם מן הבהמה, מוכיח שלאדם יש תודעה חושבת שיכולה לברר כל דבר ועיקר.
המדינ'ע שלנו התפתחה מהשמדת עם לאומה עם הישגים משמעותיים ומדהימים בכל תחום מדעי. אבל לצערי וצערם של רבים שסבורים כמוני, קוברים כאן את הנאורות, מקדשים את הבורות, ביותר מדי תחומים בחיים. הילדים שלנו לא מקבלים השכלה במוסדות החינוך, מלמדים אותם רק לעבור בחינות.
צום קל ומועיל לצמים, קינדערלך של שאבעס קוידש. אל תחשבו לרגע שהסיוט שאתם חיים בו יסתיים ב־27 באוקטובר. כי אתם טועים. בתאריך הזה הוא רק יתחיל.
התרעות פיקוד העורף