אה, רגע, כל זה כבר התברר להם, בעצם. והם עוד שם, מאחוריו. לא כי הם מעריכים אותו. רבים מהם לא מעריכים אותו. למשל, בצלאל ("שקרן בן שקרן") סמוטריץ'. או איתמר בן גביר. או החרדים, שמתעבים את נתניהו אבל יודעים שאין לו אלטרנטיבה ואין עוד מי שיסכים למשכן את כל ערכי ונכסי המדינה למענם. בקיצור, אני מעדיף פילוג שנובע מריבוי דעות ורעיונות, על אחדות הנובעת משטיפת מוח ופולחן אישיות.
בצד הליברלי היה ויהיה תמיד ריבוי עמדות, מועמדים ואידיאולוגיות. ככה זה בדמוקרטיה. בצד השני, משמעת סטאליניסטית ומשטר ברזל. ככה זה בדיקטטורה. וזה לא צריך להבהיל אתכם. להפך. לפעמים טוב שיש סופרמרקט של דעות וכמה מפלגות שאתה יכול לבחור מתוכן את המועמד והעמדות המתאימות לך ביותר. אני לא משוכנע שבחירה במועמד אחד מוסכם על כולם כרגע, תועיל. אם כי אני לא יודע בוודאות. בקמפיין בחירות, אי אפשר לדעת בוודאות. אם מישהו יגיד לכם שהוא יודע משהו בוודאות במהלך הקמפיין, תדעו שהוא משקר. לכם, או לעצמו, או גם וגם.
עד לפני חודשיים־שלושה נפתלי בנט תבע מכל ראשי ובכירי הגוש להתייצב מאחוריו. הוא טען שאפשר לנצח את נתניהו רק מימין והציע "מודל הונגרי" בגרסה ציונית. חשבתי אז שהוא צודק, וגם כתבתי את זה כאן. עכשיו, אותה דרישה נשמעת מהצד של איזנקוט. עד שכולם לא יסתדרו בשלשות מאחוריו, הוא ואנשיו אומרים, הגוש לא ימריא.
ועוד לא דיברנו על ליברמן, שרואה אף הוא את עצמו מועמד לראשות הממשלה וזה די מפחיד את כל האחרים. אז מה? האם העובדה שבגוש השינוי יש שלושה מועמדים פוטנציאליים לראשות הממשלה גורעת ממנו ולו קול אחד? אני ממש לא בטוח. אולי אפילו להפך. אבל כאמור, לעולם לא נדע.
היום, כשנסיקתו של איזנקוט נבלמה וגוש נתניהו החזיר לעצמו חלק ממצביעיו, מחדש בנט את תזת המודל ההונגרי ומקווה, עדיין, שהגוש "יחזור בתשובה" ויכיר בעובדה שאת נתניהו אפשר לנצח רק מימין. הפעם, אין לי כוונה להתערב בוויכוח הזה. הוא מיותר. נתניהו חשש מאוד מבנט לפני שהקמפיין החל. מכונת הרעל טיווחה אותו לאורך זמן, התחקירנים למיניהם אספו חומרים והוכן תיק עב כרס תחת השם "נפתלי". רק בחלק קטן מהתיק הזה נעשה שימוש, כי בינתיים המטרה התכווצה והוחלפה במטרת דמות חדשה: איזנקוט.
עכשיו, איזנקוט מטווח בכל הכוח, מכל מצב ובכל מזג אוויר. לגנותו ייאמר שהוא מסייע למטווחיו במספר לא קטן של טעויות טקטיות. הנזק הכי גדול נגרם מהסימון של איזנקוט כמי ש"יקים ממשלה עם הערבים" או "ילך עם מנסור עבאס והדמוקרטים".
בתקופה נורמלית, קמפיין כזה היה נגנז עוד לפני שיצא לאור בגין מגוחכותו. הרי אותם קמפיינרים ממש היו אלה שהתאבדו בכל כוחם כדי להכשיר ממשלה של נתניהו עם אותו עבאס. וזה לא קרה בתקופת האבן, אלא ממש לא מזמן. בימים האחרונים אני עובר על ארכיון גדוש בפנינים מהתקופה ההיא, כשינון מגל ישב איתי ברדיו ונשבע, בפני כל מי שרק הסכים לשמוע, בשמו של מנסור עבאס. הרי נתן אשל היה זה שכתב שני מאמרים רצופים, בשליחות נתניהו, שבהם קבע שערביי ישראל אינם הבעיה אלא הפתרון. ואחר כך באו המאמצים להקים ממשלה, שנבלמו אך בקושי על ידי סמוטריץ'.
חשבתי שתקופת ההכשרה של עבאס הסתיימה מיד לאחר שבנט ולפיד הקימו איתו את הממשלה. ינון מגל, למשל, התהפך שבועיים לפני השבעת אותה ממשלה. פתאום הוא גילה שעבאס מחבק מחבלים או תומך טרור או אחים מוסלמים, או הכל ביחד.
לא מזמן גיליתי שהיה לעלילה הזו עוד "פיתול" חביב: מיד לאחר נפילת ממשלת השינוי, לפני הבחירות שבהן ניצח נתניהו, נעשה ניסיון נוסף. כך, למשל, בריאיון שקיימנו, מגל ואני, עם עבאס בתאריך 23 ביוני 2022, אחרי נפילת ממשלת השינוי, ניסה מגל בכל כוחותיו לשכנע את עבאס להצטרף לממשלה בראשות נתניהו עוד לפני הבחירות.
"אם היום הליכוד היו מציעים לך להיכנס לקואליציה לפני בחירות, היית נענה בחיוב?", שאל מגל, ועבאס אמר "תקשיב לי, אני נמצא בשותפות, בקואליציה, בהסכם קואליציוני", אבל מגל לא נרתע וקטע אותו: "אבל הממשלה נפלה!", הקשה, ומנסור התעקש: "אני ממשיך עם ההסכם הזה עד שיגידו לי השותפים שאנחנו מתפרקים", אלא שמגל לא ויתר, הוא הרי היה אחד הקולות המרכזיים שסִנגר על האפשרות להקים ממשלה עם מנסור עבאס זמן קצר קודם לכן: "אם עכשיו בקונסטלציה הזו אומרים לך בוא נקים ממשלה תחת נתניהו, אתה בא או לא בא?", המשיך מגל ללחוץ, וכל השאר היסטוריה.
אין להם גרם אחד של בושה. כשאתה שואל אותם מה השתנה, מה הפך את מנסור עבאס מ"התקווה הגדולה" של הפוליטיקה הישראלית, מ"מנהיג שמושיט יד לשלום" ואסור לאכזב אותו, לשורש כל רע, אין להם סיבה אמיתית. לעבאס אין חלק במחדל 7 באוקטובר. הוא גינה בכל כוחו את הטבח. הסיבה הרשמית, עד לא מזמן, הייתה שהתברר לצדיקים האלה שבתקופת ממשלת השינוי "לא הרסו בתים של בדואים בנגב!!!".
ובכן, גם זה פייק. הרסו בתים בתקופת ממשלת השינוי, לא פחות מאשר בתקופת ממשלת הימין מלא־מלא. מספרים רשמיים בנושא הזה כבר פורסמו. כלומר, אזל מלאי הסיבות להפיכתו של מנסור עבאס מתקווה גדולה לבגידה במדינה. כל הסלטות האלה, המתוארות כאן, הן רק הפרומו, כי אני מתחייב בפניכם שאם אחרי הבחירות הקרובות תהיה לנתניהו אופציה להקים ממשלה עם מנסור עבאס, או להיזרק לאופוזיציה, הוא יקים את הממשלה. בוודאות של אלף אחוז. לא רק עם מנסור עבאס. גם עם עזמי בשארה, או אחמד א־שרע, או פארוק א־שרע. היחידה שצריכה לאשר את זה, היא שרה.
צריך לזכור דבר נוסף: נתניהו עצמו לא מתאושש בסקרים. להפך. התמיכה בו יורדת. אחרי שהצליח לטפס לסביבת ה־25־27 מנדטים, הוא שוקע עכשיו בשכונת ה־20 מנדטים, ואף למטה ממנה. מי שעוברים הם הסייענים שלו מימין: סמוטריץ', וינטר ורשימת המילואימניקים וירון זליכה. בפעם הקודמת הצליח נתניהו להגיע לבחירות במצב אופטימלי וידע מראש שלא יאבד שום קול. בפעם הזו, המצב התהפך. גוש השינוי מגיע לבחירות במצב טוב, ללא מפלגות בסיכון. בני גנץ שורף מספר זניח של קולות שבאים, ברובם, מצד ימין. דווקא גוש נתניהו בסיכון משמעותי. אם וינטר או סמוטריץ' לא עוברים, הסיפור נגמר. נתניהו יודע מצוין שמי שמסתובב ערב הבחירות על 5 מנדטים, טובים סיכוייו לסיים את הבחירות מתחת לאחוז החסימה. ולכן, כאב הראש האמיתי של ביבי אורב לו דווקא שם, הרחק באגף ימין.
היום אנחנו יודעים. זה לא רק שנתניהו עצמו שכנע את אמיר קטאר להפציץ את דף וסנוואר במאות מיליוני דולרים במזומן. בהמשך התברר שהאנשים הקרובים ביותר לנתניהו קיבלו אף הם כסף מקטאר ועסקו בניהול מבצעי השפעה בזויים במיוחד על הציבור הישראלי כדי לרומם את קטאר, להבאיש את מצרים ולהשפיע על הלך הרוח מיד לאחר רצח ששת החטופים בידי חמאס בעזה. כל זה נשמע כמו אגדה, אבל זו אגדה שהייתה באמת.
לא מזמן פורסמו התכתבויות של לשכת הרפש הביביסטית, בזמן המלחמה, כשעשרות חטופים נמקים במנהרות חמאס וחלק מהם נרצחים. אלי פלדשטיין, מי שנכשל בתחקיר ביטחוני ולמרות זאת הועסק בלשכת נתניהו ונחשף לכל סודות המדינה, דיווח בקבוצה: "בקטאר הביעו את מורת רוחם מההתבטאויות של שרים בממשלת ישראל נגד קטאר. בקטאר ביקשו שלא יעליבו אותם והם יפעלו למען עסקה. בישראל מבקשים מארה״ב ללחוץ על קטאר כדי שתעשה יותר״.
מי שמגיב לדיווח הזה ראשון, כהרגלו, היה הסוכן הקטארי יונתן אוריך: "זה אנחנו עשינו, הלו", הוא מתרברב. תקראו את זה כמה פעמים. אוריך, שבהתחלה הכחיש כל קשר לקטאר ואחר כך טען שלא קיבל מהם כסף במהלך המלחמה, מתפאר כאן שהוא מעורב במבצע ההשפעה שמפעילה קטאר, בתשלום, מתוך לשכת נתניהו, בזמן מלחמה. אותה קטאר שמימנה את מפלצת הרצח של חמאס. אותה קטאר שאירחה את כל ראשי חמאס. אותה קטאר שחגגה את 7 באוקטובר יחד עם ראשי חמאס. אותה קטאר שמממנת את גל האנטישמיות והדה־לגיטימציה נגד ישראל שנות דור בחו"ל.
על האיש הזה מגן בנימין נתניהו בגופו. ואין פוצה פה ומצפצף. ראש הממשלה, שלא התפנה לתת עדות בנושא, טוען שלא ידע על הקשר הקטארי. הנה עוד דבר שהאיש הזה לא ידע. מתברר שהוא לא יודע שום דבר על שום נושא. פשוט טאבולה ראסה. לא ידע על חמאס, לא ידע על מירון, לא ידע על מצב מערך הכיבוי, לא יודע, לא שומע, לא רואה. שלושת הקופים בגופו של קשיש אחד. אם הוא לא ידע, הוא צריך להסתלק מכאן ת"ק פרסה. או לפחות להרחיק מלשכת ראש הממשלה את אלה שסחרו עם קטאר. ואם הוא כן ידע? טוב, על זה תחליטו לבד. אגב, ברור שהוא ידע.
כולם דיברו על הסרט, כמעט אף אחד לא דיבר על התועבה של "שר המורשת" אליהו. לכן אני אהפוך את הסדר: יוצרי הסרט הם אזרחים פרטיים שמייצגים, להערכתי, בסביבות 3־4 מנדטים בישראל. עמיחי אליהו יושב בממשלת ישראל, מייצג מפלגה גדולה, ודבריו הם לא פחות מרעל מזוקק, תועבה צרופה, דברים שהופכים באופן אוטומטי את דוברם לחלאה. לא, לא פחות.
ראשית, העובדות: בקפלן הפגינו מיליוני ישראלים. על פי נתוני המשטרה, מיליונים רבים. לא פעם ולא פעמיים. שנה שלמה. ולא רק בקפלן. בכל מקום על פני האדמה. ולא רק במוצאי שבת. פעמים רבות גם באמצע השבוע. ולא רק במזג אוויר נוח. גם בגשם שוטף (עם מטריות), וגם בשרב. מחאת קפלן היתה המחאה הגדולה ביותר בתולדות המדינה, בפער עצום מהבאה אחריה. על פי כל הסקרים, את מירב המנדטים שלו איבד נתניהו כבר אז, בעקבות ההפיכה המשטרית המופרעת שהובילו שליחיו, בגיבויו.
אם לא היית מגייס את קפלן, מר אליהו, לא היה לך צבא. לא היו לך טייסים. לא היו לך שב"כניקים. לא היו לך אנשי 8200, ולא היו לך טנקיסטים וחי"רניקים ורופאים ופרמדיקים (ופרמדיקיות!!!) וכו' וכו'. בקפלן הפגינו רוב הישראלים שוחרי הדמוקרטיה בארץ הזאת. מטובי בניה. ברגע שפרצה המלחמה, הם הסתערו כאיש אחד דרומה, ואחר כך צפונה, כדי להציל את המדינה מהחורבן שעמיחי אליהו ועדת המופרעים שמקיפה אותו המיטה עלינו.
ועוד לא דיברנו על הנופלים. אתן כאן דוגמאות ספורות: ירון (נונו) שי, בנו של השר לשעבר יזהר שי, ממפגיני קפלן, שנהרג בקרב גבורה על הצלת היישוב כרם שלום ב־7 באוקטובר. איתי חן, בנו של רובי חן, שהסתער עם הטנק שלו לתוך התופת ב־7 באוקטובר ונהרג. ועוד רבים רבים וטובים מאוד, הרוגים ופצועים וכאלה שעזבו הכל ב־7 באוקטובר ורצו לתוך האש, אף ש"היו בקפלן".
מותר לחשוב אחרת ממה שחשבו מיליוני המפגינים בקפלן. אסור להעליל עליהם עלילות זדוניות ומטונפות כאלה. אני מעולם לא הייתי מעלה בדעתי להמעיט בתרומתה העצומה של הציונות הדתית למאמץ הצבאי בצה"ל בכלל וסביב המלחמה האחרונה בפרט. להפך. למרות חילוקי הדעות המהותיים שיש לי עם האגף הימני של הציונות הדתית, אני חוזר פעם אחרי פעם ומשבח את האומץ, המסירות והנחישות של לוחמי המגזר הזה. ולא, אני לא מעלה בדעתי להגיד את הדברים המחרידים שאמר האיש הזה, שעצם קיומו בממשלת ישראל מטמא אותה (אם כי, בואו נודה, יש בה לא מעט טומאה גם בלעדיו).
נעבור ל"נז"א". אני לא אתייחס כאן ליוצריו. כבר החל מסע האיומים נגדם. הם כבר "בוגדים", ויש כבר קולות לשלול את אזרחותם או לגרש אותם או סתם לרצוע את אוזניהם או להטביע אות קין על מצחם.
ובכן, זה מיותר. הסרט שלהם, שבו עוד לא צפיתי, הוא מופת של צביעות, צדקנות, התייפייפות, הלקאה עצמית ואוטו־אנטישמיות. אבל, ויש כאן אבל ענק: זה היופי בדמוקרטיה. מותר להביע דעה. כל דעה. גם כזו שאינה נוחה, גם כזו שמעוררת כעס. אחרת, לא היינו דמוקרטיה. היינו טורקיה, או איראן. ויש כאן לא מעט גורמים שרוצים שנהיה טורקיה, או איראן. כל אלה, למשל, שרוצים להרחיק את הנשים המופלאות שלנו מהמרחב הציבורי או מתפקידי לחימה בצה"ל.
הייתי מוותיקי ומתמידי הלוחמים במוחמד בכרי, זיכרונו לשמצה, וסרטו "ג'נין ג'נין". תמכתי לאורך כל הדרך בלוחמים שתבעו אותו, גם כשהתביעה נדחתה (בגלל פרוצדורה) וגם כשהתקבלה. כדי לתבוע את יוצרי "נז"א" צריך שינוי חקיקה. הם הוציאו את דיבתה של מדינה שלמה. אין לי התנגדות לשינוי חקיקה כזה, אם כי ברור שהוא פרסונלי. נדמה לי שישראל חזקה מספיק כדי לעמוד בנזקי הסרט הזה. שמנו הטוב נקבר קבורת חמור עוד הרבה לפניו. הסרט הזה בועט לנו בראש, אבל אנחנו כבר מזמן לא במשחק. לא צריך את "נז"א" כדי לחשוב שאנחנו נאצים. חלק גדול מהעולם חשב את זה עוד קודם.
לא צפיתי בסרט. קראתי את מאמרו של רביב דרוקר (שכן צפה), שבו יש ביקורת חריפה נגדו. ראיתי קטעים. זה מספיק כדי להבין את האירוע. זה לא אירוע מורכב. זה סיפור פשוט. סרט כזה לא צריך להתחיל מהג'נוסייד (המדומיין) בעזה. סיפור אי אפשר להתחיל בסוף. צריך להתחיל אותו בהתחלה. וההתחלה, בניגוד למה שאתם חושבים, היא לא 7 באוקטובר. ההתחלה היא ההתנתקות. היציאה של ישראל מעזה, עד האינץ' האחרון.
זה היה אמור להיות פיילוט לשלום. במציאות, זה הפך לפיילוט להשמדה. חמאס השתלט על עזה, אנשיו השליכו את בכירי הפת"ח של מוחמד דחלאן מהגגות וירו להם בברכיים. ישראל פינתה את כל רצועת עזה ובמקום שלום קיבלה חמאסטן.
כל מה שהעזתים היו צריכים לעשות כדי שלא יוטל עליהם המצור והסגר הימי, הוא למלא שלושה תנאים ("תנאי הקוורטט"): להכיר בזכותה של ישראל להתקיים, להכיר בהסכמים שנחתמו בינה לבין הרשות הפלסטינית, להפסיק לעסוק בטרור. הם העדיפו טרור. ועוד איזה טרור: דורות שלמים של ילדים בעוטף עזה גדלו עם אזעקות בלתי פוסקות והתרעה של 7 שניות. הם יהיו בטראומה עד יומם האחרון.
תחנה שנייה בסיפור הייתה צריכה להיות 7 באוקטובר. 2,000 הרוגים, במספרים אמריקאיים זה 60 אלף הרוגים. כלומר, בערך פי 30 מהרוגי אסון התאומים. השאלה היחידה שצריכה להישאל בסיטואציה הזו היא, מה הייתה עושה מדינה אחרת לו ארגון טרור רצחני היה פולש לשטחה, שוחט, שורף, אונס, רוצח וחוטף מספר מבהיל של קשישים, נשים, ילדים, וסתם אזרחים "בלתי מעורבים"?
התשובה: האמריקאים היו הורגים מאות אלפי אזרחים בצד השני. הרוסים היו הורגים מיליונים. ערבים למיניהם, כנ"ל. אני מסתכן וקובע שהתגובה של ישראל היא המתונה ביותר שקיימת בספר. גם אחוז הבלתי מעורבים שנפגעו במהלך המלחמה נמוך יותר מאחוז הבלתי מעורבים שנהרגו בידי האמריקאים או הרוסים או הסורים או האיראנים או כל הערבים שבעולם וכל המדינות ביקום, בנסיבות דומות. המספרים ברורים. תבדקו את מוסול, למשל.
במלחמת העולם השנייה ניטש ויכוח בין מפקדי זרועות האוויר הבריטים לאמריקאים. הוא התלהט כשהמלחמה התהפכה וגרמניה הפכה יעד יומיומי להפצצות כבדות. האמריקאים השתדלו להפציץ את הערים הגרמניות בשעות היום, כדי לראות את המטרות, ולנסות להשתמש בכוונות, כדי לפגוע במטרות תשתית חיוניות (מפעלי נשק ופצצות). הבריטים נחרו בבוז. הם העדיפו להפציץ בלילה (הרבה יותר בטיחותי מבחינת המפציצים עצמם) בשיטה עיוורת. הפצצות שטיח. הוויכוח הזה מופיע בספר בשם "כנופיית המפציצים" של מלקולם גלדוול (כותרת משנה: "הכוונות הטובות בדרך ללילה הקטלני ביותר במלחמת העולם השנייה"), שראה אור לפני כמה שנים.
מאיפה נובע ההבדל הזה בגישה בין האמריקאים לבריטים? האם האמריקאים אכן יותר מוסריים ואנושיים מהבריטים? לא. ההבדל נובע מסיבה פשוטה: הבריטים חוו את "הבליץ" על לונדון. מטוסי גרמניה כתשו את לונדון והרגו עשרות אלפי אזרחים, בעוד אמריקה נותרה "יבשה" יחסית. זה ההבדל, אין בלתו.
אף אחד לא עושה חשבון עם הבריטים והאמריקאים על דרזדן ועל השמדתן של ערים אחרות בגרמניה. אף אחד לא מתחיל לספר את סיפור מלחמת העולם השנייה מדרזדן. צריך להתחיל אותו בהיטלר. ובסוף, ישנן פצצות האטום על הירושימה ונגסקי. למה הן הוטלו? ראשית, בגלל פרל הארבור. זה הבליץ שהאמריקאים חוו. שנית, כי זה חסך, על פי ההערכות, את חייהם של מיליון חיילים אמריקאים שהיה צריך להקריב כדי לכבוש את יפן.
הפרמטרים המוסריים והאנושיים בזמן מלחמת עולם מגיעים רק כשישראל מעורבת. פתאום, כולם הומניים. פתאום, כולם מוסריים. האמריקאים ספגו מעל 3,000 הרוגים באסון התאומים (מספר בטל בשישים יחסית למה שאנחנו ספגנו ב־7 באוקטובר) ויצאו לכבוש את אפגניסטן ועיראק, מותירים אחריהם הרס עצום, מאות אלפי הרוגים ונזק אסטרטגי לדורות.
"נז"א" מביא עדויות רבות של חיילים וקצינים, אבל בפנים מכוסות. לא בודק תאריכים, לא בודק מבצעים, לא מבצע בדיקת עובדות כלשהי. מתעלם מהעובדה שחמאס השתמש במסגדים, בתי ספר ובתי חולים כבסיסי שיגור, מפקדות ומאגרי תשתית וטילים. גם השם עצמו, NAZA, מפלרטט עם שם אחר שמרחף מעלינו. נאצים.
אפשר להמשיך עם הקינה הזו עוד הרבה: העובדה שחמאס הוא זה שהרעיב את האוכלוסייה העזתית והשתלט על האספקה שהוכנסה אליה. תעשיית הפייק והשקר של חמאס (פאליווד) שהצליחה להערים על העולם ולשכנע שיש ג'נוסייד ושיש רעב. במציאות, 3% מאוכלוסיית עזה נהרגה במלחמה הזו. חלק מהם אזרחים. זה לא טוב, אבל זה מה שיש. בפולין של לפני מלחמת העולם השנייה היו 3 מיליון יהודים. אחריה נותרו 45 אלף. זה ג'נוסייד. בעזה הייתה מלחמה. הם פתחו בה, כשהם מפירים את כל הכללים, מתנהגים כברברים חייתיים ושוחטים את אזרחינו, קשישינו, נשותינו ותינוקותינו. הם הרוויחו כל מה שקרה להם ביושר.
כאן צריכה לבוא הסתייגות: אני מכיר את המלחמה הזו. מקרוב. כן, אני יודע שהיו תופעות לא טובות בצה"ל. היו חריגות. היו אירועים שמצריכים חקירה. היו לוחמים שחצו קווים. היו מקרים מצמררים ורעים. ולא, אני לא נהנה לראות ילדים מתים, גם כשהם עזתים. אין בי את היצר הזה. ויש בצה"ל תופעות של משיחיות, ויש הפרות משמעת, ויש הרבה דברים שצריך לתקן. מכאן ועד קשקושי הג'נוסייד והפיכתה של ישראל לגלגול המודרני של גרמניה הנאצית, המרחק עצום.
צה"ל הוא, עדיין, הצבא המוסרי ביותר בעולם, עד כמה שצבא יכול להיות מוסרי, עד כמה שמלחמה יכולה להיות מוסרית (ספוילר: היא לא יכולה). מי שלא רוצה שילדיו ייהרגו, שלא ישחט את ילדיהם של שכניו. האוכלוסייה העזתית היא שהעלתה לשלטון את חמאס, היא שתמכה ואולי עדיין תומכת בחמאס, היא ששימשה מגן אנושי מרצון לחמאס, שהפך אותה לכלי אסטרטגי בקרב על התודעה. לעולם לא אשכח את המראות מ־7 באוקטובר של נחילי אזרחים עזתים נוהרים לתוך היישובים השרופים שלנו בעקבות הנוח'בות, כדי לעשות שפטים במה שנותר שם, לבזוז ולשרוף ולרצוח. בטענות הם יכולים לבוא בעיקר לעצמם.
יוצרי הסרט, מעבר לכל מה שנכתב כאן, סייעו בעקיפין גם למכונת הרעל הביביסטית וגם לגורמים המשיחיים והפאשיסטיים שמחלחלים לתוכנו. הסרט, אף שכמעט כל מנהיגי גוש השינוי מתנערים ממנו, הפך לכלי תעמולה בשירות הביביזם. ולכן צריך כל ישראלי פטריוט וציוני שמסתפק במלקות שמלקים אותנו בכל העולם ומסתייג מהלקאה עצמית בעקבות אסון 7 באוקטובר, להתנער ממנו. ומיוצריו.
התרעות פיקוד העורף