לפני זמן לא רב ביקרתי בחלק הסרבי של מדינת בוסניה והרצגובינה, שנקרא "רפובליקת סרפסקה". אחד מבני שיחי המקומיים סיפר לי שבסרביה הסמוכה יש סרבים לא מעטים הטוענים שהוא וכמוהו, כלומר הסרבים של בוסניה והרצגובינה – המסוכסכים זה 30 שנה עם הממשלה הבוסנית המוסלמית, בגלל פגיעתה המתמשכת בזכויותיהם הלאומיות – הם האחראים ליחס השלילי של המוסלמים הבוסנים כלפיהם וכלפי כלל הסרבים של סרביה. הדבר מיד הזכיר לי את הטענות המושמעות בישראל כלפי הימין, ובעיקר כלפי המתנחלים, שהם הם האחראים ליחס השלילי של הערבים אלינו.
האשמתם של גורמים מסוימים בצד שלנו בגרימת סכסוך בין שני עמים ובאי־פתרונו אינה חדשה. כך למשל, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, היו יהודים גרמנים רבים שטענו שסיבת האנטישמיות בגרמניה היא אותם יהודים רבים שלא מכבר באו אליה ממזרח אירופה – ה"אוסטיודן", שהיו שונים במראם, בהתנהגותם ובאופן דיבורם מן היהודים הגרמנים ה"מקוריים".
המאפיין את המאשימים הללו הוא התעלמותם מעובדות היסטוריות ומן המציאות שבה הם חיים. הרי בעניינם של הסרבים, היחס השלילי של המוסלמים כלפיהם הוא ישן נושן (ראו את מעשי הטבח שבוצעו במאות אלפי אזרחים סרבים במלחמת העולם השנייה, כשהמוסלמים פעלו שכם אל שכם לצד הקרואטים). אלה יחסי איבה בעלי שורשים עמוקים, כפי שהשנאה הגרמנית התהומית ליהודים הייתה קיימת כבר מאות שנים לפני המאה ה־20, וכפי שלשנאה הערבית/מוסלמית אלינו יש היסטוריה ארוכה.
מה מביא צד אחד בסכסוך להאשים את עצמו? בראש ובראשונה, הנוחיות הפסיכולוגית. קשה לקבל את האפשרות שמצבך הקשה אינו ניתן לתיקון מהיר, או במקרים מסוימים אפילו אינו ניתן לתיקון כלל. גם קשה לקבל את העובדה שאתה לא השליט היחיד על גורלך ושיש גורם אחר שיש לו עליו השפעה מכרעת. שהרי אם תודה בכך שהבעיה נעוצה בצד השני, כיצד תוכל אתה לתקן את המצב? לא תוכל. בנוסף, כיוון שהמחשבה שאין אפשרות לפתור בעיה הכרוכה במחיר דמים היא בלתי נסבלת מבחינה פסיכולוגית, מחפשים את סיבתה המדומה ואת פתרונה הלא פחות מדומה במקום שבו אינם קיימים.
הנוחיות בגישה הזו אינה רק תולדה של מאוויים פסיכולוגיים, אלא גם של עצלות, שכן נוח לא לחשוב, להתעמק ולרדת לשורשם של עניינים. כי אלה דורשים זמן ומאמץ. הרבה יותר קל להאמין כפי שהאמינו שנים רבות מנהיגיו ומשכיליו של העולם המערבי, ללא כל בסיס, ש"הסכסוך הישראלי־פלסטיני" הוא המקור לאי־היציבות ולכלל הסכסוכים במזרח התיכון. אם רק תיאות ישראל להעניק לפלסטינים מדינה משלהם ב"גדה המערבית ובעזה", כך סברו, ייפתר הסכסוך ואז יבוא השלום – לא רק באזורנו אלא בעולם כולו.
על כן אין גם צורך ללמוד את ההיסטוריה של המזרח התיכון ושל העולם הערבי והמוסלמי. אין צורך לדעת, למשל, על ההבדלים בין הסונים לשיעים והסכסוכים ביניהם; אין צורך להתעמק בממד הפוליטי של האסלאם; ואין צורך להתייחס למשמעויות הגלובליות של המהפכה האיראנית, או של הטרור ככלי נשק לקידום המהפכה, או של הפלישה המוסלמית למערב.
אקסיומה שלא צריך להוכיח
אפילו לאחר התקפת בנייני התאומים בניו יורק לפני 25 שנה והאירועים שבאו בעקבותיה, רבים לא ראו כל צורך בלימוד והבנה של האירועים. בשלב זה, האמונה בדבר פתרון הקסם של "מדינה פלסטינית" לבעיות המזה"ת ולפעמים של העולם נעשתה אקסיומה, וככזו לא היה כל צורך להוכיחה.
קום תקום מדינה כזו ויהי מה, כי "אין אפשרות אחרת", סברו כל אלה. והיא אכן קמה – בעזה. אלא שהשלום, משום מה, לא בא עימה. אבל היות שמדינה פלסטינית היא כידוע הפתרון, מוכרחה להיות להיעדר השלום סיבה שאינה מערערת את האמונה באותו פתרון אולטימטיבי. והנה מצאו אותה: העובדה שהיא לא קמה גם ביהודה ושומרון.
ואם ישראל אשמה בכך שאין מדינה פלסטינית ב"שטחים", אזי הסרבן שעומד בראש מדינת ישראל הוא האשם העיקרי בכך. וכך נעשה בנימין נתניהו האיש הרע של העולם המערבי הפרוגרסיבי. באופן כזה הוא נתפס הרבה לפני 7 באוקטובר ולפני מלחמת החורמה שהוא מנהל מאז נגד חמאס וחיזבאללה.
זכורה לי שיחה שקיימתי לפני כעשור ויותר עם יהודי בלגי שחי בארצות הברית. במהלכה טען שבנימין נתניהו הוא הסיבה לאנטישמיות העכשווית בעולם. כלומר, זה מה שסבר ברצינות אדם משכיל, שידע דבר או שניים על הזוועות שעוללו ליהודים בימי הביניים, על הקריאות "מוות ליהודים" שהדהדו בחוצות פריז בזמנו של דרייפוס, ועל, מן הסתם, השואה. ובכל זאת הוא מצא את הסיבה הנוחה, הפשוטה והקליטה לשנאת היהודים: בנימין נתניהו.
תפיסתו היוותה חיבור מושלם בין הקושי הפסיכולוגי להודות שקיימת בעיה בלתי פתירה (האנטישמיות) – בעיה שפתרונה תלוי בצד שאין לו שליטה עליו – ובין עצלות מחשבתית. הוא לא טרח להתבונן ולחקור את המציאות הסבוכה שבה אנו נתונים, שאין לה בהכרח "פתרון", ודאי לא כזה שניתן לסכם אותו בסיסמה אחת ולייחס לה "אשם" אחד.
אנו בישראל מוצפים בהסברים הפשטניים והחד־צדדיים בדבר האשמה, שנעוצה בעיקרה או כולה בנו, ויש רבים בינינו ש"קונים" את הנרטיב העולמי השליט הזה. אבל רבים יותר בינינו פיתחו חסינות לשטיפת המוח העולמית ולהדהודיה המקומיים. הם מבינים שהאשם אינו כלל במעשינו או במעשיו של איש אחד מתוכנו, אלא בעצם קיומנו. ועל הקיום הזה אין הם מוכנים לוותר. וזה בדיוק גם היחס של הסרבים של בוסניה לקיומם הנפרד, שעליו אין הם, מצידם, מוכנים לוותר.