בכל יום כיפור אנו מתוודים גם על חטאים שאולי מעולם לא חטאנו בהם באופן אישי, משום שהיהדות מבינה שאחריות מוסרית חורגת מן היחיד. אנו נושאים באחריות גם לקהילה שלנו, ולמה שנעשה בשמה. ובעת הזאת בישראל, הרעיון הזה מקבל משנה דחיפות.
אחרי ארבע שנים של ממשלת בנימין נתניהו, אחרי 7 באוקטובר והמלחמה הנוראה שבאה בעקבותיו, יום הכיפורים מזמן לנו הזדמנות לבחון את עצמנו לאור הקוד המוסרי העתיק ביותר שבידינו. על פי אמת המידה של עשרת הדיברות, יש לנו הרבה על מה לכפר.
״אנכי יהוה אלהיך... לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.״
הפכנו דברים לאלילים. ארץ ישראל תופסת מקום עמוק בזיכרון היהודי ובתפילה היהודית, אך ההערצה כלפיה התקשתה לכדי תיאולוגיה של בעלות, שבה גבעה, התנחלות או אתר עתיק יכולים לקבל משקל מוסרי רב יותר מבני האדם החיים שם. הלאומנות הקיצונית רכשה לעצמה עיקרי אמונה משלה, ואילו הטריטוריה קיבלה מעמד של כמעט קדושה דתית. ארץ ישראל יכולה להיות קדושה; היא איננה אלוהים.
״לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא.״
כרכנו את שמו של אלוהים בשאיפות פוליטיות והתייחסנו אליהן כאילו מקורן מעבר לפוליטיקה. הבטחות מקראיות מגויסות כדי לקדש מדיניות שבני אדם הגו, וכך מחלוקות על התנחלויות ועל ריבונות הופכות לשאלות של אמונה. ברגע שמטרה פוליטית נעשית לציווי אלוהי, פשרה הופכת לכפירה. נשיאת שם אלוהים לשווא כוללת בוודאי גם את הטענה שאלוהים מעניק את ברכתו לבחירות שהן כל-כולן שלנו.
״זכור את יום השבת לקדשו.״
השבת היא אחד הרעיונות היפים ביותר של היהדות — מקדש בזמן, הקוטע את רצף העבודה והמסחר. הפוליטיקה הדתית בישראל הפכה את המתנה הזאת לוויכוחים על אוטובוסים, חנויות ועל מה מותר לאזרחים לעשות בין ערב שבת למוצאי שבת — שעות שעבור רבים הן זמן המנוחה היחיד שלהם. הפרשנות הרבנית ראויה לכבוד, אך בלהיטותה להגן על השבת, הממסד הדתי טשטש את ההוראה הפשוטה ביותר: לקדשו. אין בדיבר דבר על אלקטרונים, על אילוץ אנשים לעלות במדרגות ברגל או על כך שעליהם להישאר ללא תחבורה אל חוף הים.
״כבד את אביך ואת אמך.״
חברה מכבדת את הוריה גם באמצעות הכבוד שהיא מעניקה להם בזקנתם. בישראל חיה קבוצה הולכת ומתמעטת של ניצולי שואה ושל הגברים והנשים שבנו את המדינה, ובכל זאת רבים מהם מבלים את שנותיהם האחרונות במאבק בעוני, בבדידות ובטיפול שאינו מספק. אנו מיטיבים להנציח את העבר היהודי, ובה בעת מפגינים קמצנות מקוממת כלפי יהודים קשישים שעדיין חיים בקרבנו. כיבוד דורש מזון, קורת גג, חברה, טיפול רפואי וכבוד אנושי. מילים הן דבר זול, ואנחנו הוזלנו את הדיבר הזה.
״לא תרצח.״
ה-7 באוקטובר הטיל על ישראל חובה להגן על אזרחיה, להציל את חטופיה ולהסיר את האיום הנשקף מחמאס. אך גם תכלית צודקת מחייבת בחינה של האמצעים. מספרם העצום של האזרחים שנהרגו בעזה צריך להכביד על המצפון הישראלי, משום שמוסר יהודי אינו יכול לקבוע את ערכם של חיים על פי לאום. הדיבר נוגע גם ליהודה ושומרון, שם קיצונים יהודים תקפו אזרחים פלסטינים. ייתכן שחטאנו העמוק ביותר הוא קהות החושים המאפשרת לנו להפוך עוד מוות לעוד נתון סטטיסטי.
״לא תנאף.״
ניאוף הוא בגידה בברית, וישראל לא שמרה אמונים לברית שנכרתה עם הקמתה. מגילת העצמאות חזתה מדינה יהודית המושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, ומקיימת שוויון ללא הבדל דת, גזע ומין. התקפות על מוסדות, ניסיונות להחליש את המגבלות על כוחו של השלטון וההתייחסות לאזרחים ערבים כאילו חברותם בקהילה הלאומית מותנית — כל אלה העמידו את הברית הזאת במבחן. הברית האזרחית של ישראל, ככל ברית, מחייבת נאמנות.
״לא תגנב.״
ברחבי יהודה ושומרון, קרקעות פלסטיניות נתפסו באמצעות מאחזים בלתי מורשים, הפחדה והרחבת התנחלויות, בעוד מתנחלים אידיאולוגיים נהגו כאילו זיקה מקראית מקנה בעלות. הסכסוך הטריטוריאלי מורכב; העיקרון המוסרי פשוט יותר. רכושו של אדם אחר נותר רכושו. גניבה כוללת גם כספי ציבור המחולקים על פי כוח מיקוח קואליציוני ולא על פי צורכי הציבור. בסיני נדרשו רק שתי מילים: לא תגנב. בישראל, כך נדמה, נזדקק למילים רבות כדי לשכנע את האזרחים לתקן זאת ב־27 באוקטובר.
״לא תענה ברעך עד שקר.״
הפוליטיקה הישראלית התמלאה בעדות שקר נגד ישראלים אחרים. אנשי שמאל הופכים לבוגדים, אנשי ימין לפשיסטים, מפגינים לאויבי המדינה, תומכי הממשלה לאויבי הדמוקרטיה, ולמשפחות החטופים מיוחסים מניעים אפלים. יותר ויותר אנו בוחרים את העובדות שלנו לפי השתייכות פוליטית ומתייחסים למחלוקת כאל חוסר נאמנות. דמוקרטיה דורשת ויכוח נוקב, אך חברה דורשת מאיתנו להכיר בכך שגם מי שאנו מתווכחים איתם הם רעינו. אפשרנו לשפת הבגידה לבלוע את שפת המחלוקת.
״לא תחמד בית רעך.״
עוול מתחיל כאשר אנו משכנעים את עצמנו שמה ששייך לאחר יהיה טוב יותר בידינו. בפוליטיקה הישראלית נשמעות יותר ויותר פנטזיות על עזה המרוקנת מפלסטינים, על הגירה המונית ״מרצון״ ועל פתרון הבעיה הטריטוריאלית באמצעות היעלמותם. עם שההיסטוריה שלו כוללת מאות שנים של גירושים והחרמות רכוש צריך להיות רגיש במיוחד למחשבה שהחיים יהיו קלים יותר אילו השכן פשוט ייעלם.
״לא תחמד... וכל אשר לרעך.״
לפלסטינים יש בתים, שדות, זיכרונות, זיקות, שאיפות ותחושת השתייכות לעם, ממש כפי שיש לנו. זיקתם לארץ הזאת יכולה להתקיים לצד זיקתנו שלנו. הטרגדיה שלנו הייתה ההשתרשות, בשני הצדדים, של האמונה שזיקתו של עם אחד מבטלת את זיקתו של האחר.
* *
יום הכיפורים אינו מסתיים ברשימת החטאים. הווידוי מוביל אל התשובה — לא רק חרטה אלא "חזרה". היהדות מבקשת מאיתנו למנות את כישלונותינו משום שהיא מניחה שבני אדם עדיין מסוגלים לבחור אחרת. אשמנו דורש מאיתנו לראות את עצמנו בבהירות מספקת כדי להשתנות.
ישראל זקוקה לשיבה כזאת: אל יהדות המסוגלת לאהוב את ארץ ישראל בלי לעבוד אותה; לשמור את השבת, איש איש בדרכו, בלי כפייה; להגן על חיי יהודים ובו בזמן להתאבל על חייהם של חפים מפשע שאינם יהודים; ולהתווכח בלהט בלי להפוך אזרחים אחרים לאויבים.
התורה מעניקה לנו עיקרון שממנו אפשר להתחיל: ״ואהבת לרעך כמוך״. וכעבור כמה פסוקים היא הולכת רחוק יותר: ״כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך״. ההכרה באנושיות שמעבר לשבט איננה חולשה ואיננה אידיאל זר. היא נובעת מלב־לבה של המסורת שבשמה אנו מדברים.
אפשרית כאן מדינה יהודית חזקה דיה כדי להגן על עצמה ואנושית דיה כדי להתאבל על חיי חפים מפשע; מסורת יהודית בטוחה בעצמה דיה כדי להעניק השראה בלי לכפות; ודמוקרטיה בוגרת דיה כדי להכיל מחלוקת עמוקה. המדינה שהפכנו להיות אינה חייבת לקבוע איזו מדינה נבחר להיות.
אז מה נעשה אחרת? בנעילה, כשהיום הארוך קרב אל קצו, יהודים שומרי מצוות מדמים את השערים מתחילים להיסגר. השנה על ישראל לשמוע בכך גם אזהרה וגם הזמנה.
השערים עדיין פתוחים.
התרעות פיקוד העורף