סעודיה בין הורמוז לבאב אל-מנדב: המלכודת שהפכה להזדמנות | אל"מ מיל' אמיר נוי

התרחיש האסטרטגי שמתגבש הוא כמעט מושלם מבחינת טהרן. מצד אחד, הורמוז הופך לנקודת חנק המאיימת על יצוא האנרגיה מהמפרץ. מצד שני, החות'ים מאיימים על באב אל-מנדב ועל התנועה בים האדום. כך נוצר מצב שבו גם אם סעודיה מצליחה לעקוף את הורמוז באמצעות צינור הנפט המזרח-מערבי ולהעביר נפט אל נמלי ים סוף, היא עדיין צריכה לעבור באזור הנתון לאיום החות'י. אם הורמוז הוא הברז של המפרץ, באב אל-מנדב הוא השער החלופי. מי שמסוגל לאיים על שניהם בו־זמנית מסוגל לפגוע ביכולת הסעודית להפוך את אחד מהם לחלופה לשני.

כאן טמון הישג אסטרטגי איראני חשוב. לא בהכרח משום שאיראן מפעילה כל פעולה חות'ית באופן ישיר, אלא משום שהחות'ים מייצרים עבור טהרן עומק אסטרטגי. איראן יכולה להפעיל לחץ על סעודיה מבלי להיות בכל רגע במרכז האש. החות'ים, מבחינתם, מגלים שסעודיה - למרות עוצמתה הכלכלית והצבאית - היא יעד פגיע. הבעיה של ריאד אינה רק החות'ים. הבעיה היא תלותה במערכת אזורית שבה אין לה שליטה מלאה על אף אחד מהצמתים החיוניים לכלכלתה.

הנמר הסעודי מגלה את גבולותיו

סעודיה השקיעה סכומי עתק בהצטיידות צבאית, אך מערכות נשק אינן יוצרות לבדן ביטחון אסטרטגי. כדי להגן על כלכלה הנשענת על יצוא אנרגיה, צריך להגן לא רק על בארות ומתקני זיקוק אלא על שרשרת שלמה: צינורות, נמלים, נתיבי שיט, מכליות, מערכות ניווט ותשתיות קריטיות. כאשר האיום מתפשט אל מחוץ לגבולות המדינה, מתברר שגם הצבא הסעודי אינו יכול לפתור לבדו את הבעיה. זו הסיבה שסעודיה זקוקה לאמריקנים.

אבל כאן היא נתקלת בדילמה נוספת.

וושינגטון אינה מעוניינת בהכרח לחזור לתפקיד שבו היא נלחמת ישירות עבור בעלות בריתה בכל פעם שהן נקלעות למשבר. ארצות הברית מוכנה לסייע, לספק מודיעין, להרתיע ולהפעיל כוח כאשר האינטרס האמריקני מחייב זאת - אבל היא גם מצפה מבעלות בריתה לשאת בחלק גדול יותר מהנטל. סעודיה מגלה לפתע שהביטחון האמריקני אינו מוצר שהיא יכולה פשוט לרכוש באמצעות עסקאות נשק. היא צריכה להציע תמורה אסטרטגית.

וכאן נכנסת ישראל.

ישראל הופכת לנכס: המרכיב ביטחוני

לישראל יש יכולות שאין לסעודיה באותה מידה: מודיעין, ניסיון מבצעי בהתמודדות עם טילים וכטב"מים, יכולות הגנה אווירית, טכנולוגיות התרעה ויכולת לפעול במהירות נגד תשתיות טרור. אבל, ישראל אינה צריכה להפוך לשכירת חרב של סעודיה. אם ריאד מבקשת סיוע ישראלי נגד החות'ים, השאלה אינה רק מה ישראל יכולה לתת לה. השאלה היא מה ייבנה כתוצאה מהסיוע. הפתרון אינו פעולה חד־פעמית נגד החות'ים אלא יצירת מערכת אזורית חדשה.

ראשית, מערכת מודיעין והתרעה משותפת בים האדום, במפרץ ובמרחב האווירי שביניהם.  שנית, שילוב יכולות הגנה אווירית וטכנולוגיות נגד טילים וכטב"מים בין מדינות האזור.  שלישית, הגנה משותפת על תשתיות אנרגיה ונמלים. ורביעית, יצירת מסדרונות חלופיים - ימיים, יבשתיים ואנרגטיים - כך שאף ארגון חמוש או מדינה עוינת לא יוכל לסגור את השיבר של הכלכלה הסעודית באמצעות חסימת נתיב אחד.

הפתרון אינו רק צבאי וזה אולי הלקח הנלמד החשוב ביותר של המשבר.

אם סעודיה תצליח לסלק את האיום החות'י אך תישאר תלויה באותם נתיבי ים ובאותה ארכיטקטורה, היא לא פתרה את הבעיה. היא רק דחתה את המשבר הבא. לכן הפתרון חייב לכלול גם שינוי כלכלי.  ינבו יכולה להפוך לחלק ממערכת רחבה הרבה יותר של נתיבי אנרגיה וסחר, המחברת את המפרץ לים סוף ומשם למצרים ולים התיכון. מכאן ניתן לבנות חיבור לסחר האירופי, ובטווח הארוך יותר גם למסדרונות המחברים בין הודו, המפרץ ואירופה. בתרחיש כזה, ישראל אינה רק מדינה שמסייעת לסעודיה להתמודד עם החות'ים. היא הופכת לחלק מתשתית אסטרטגית שמקטינה את התלות של המזרח התיכון בצווארי בקבוק הנשלטים בידי איראן ושלוחיה.

מצרים חוזרת למשחק

בתוך המשוואה הזאת מצרים מקבלת חשיבות מחודשת. הפגיעה בתנועת הספנות בים האדום ובתעלת סואץ פוגעת ישירות באחד ממקורות ההכנסה המרכזיים של קהיר. לכן למצרים יש אינטרס מובהק לייצב את ים סוף ולהחזיר את התנועה בתעלה.  מצרים היא המדינה הערבית הגדולה ביותר, מחזיקה בצבא משמעותי, שולטת בתעלת סואץ ומסוגלת לדבר עם גורמים שאינם נגישים לישראל או לארצות הברית.  מצרים יכולה לכן להיות לא רק מתווכת אלא חוליה מרכזית בארכיטקטורה החדשה.

ומה המחיר? כאן מגיע המבחן האמיתי.

ארצות הברית וישראל אינן צריכות להגיש לסעודיה חשבון כספי עבור סילוק החות'ים. הן צריכות לדרוש ממנה התחייבויות אסטרטגיות. שיתוף פעולה ביטחוני ארוך טווח. מודיעין. הגנת נתיבי שיט. השקעה בתשתיות חלופיות. שילוב במסדרונות הסחר האזוריים. ובטווח המדיני - התקדמות ממשית ביחסים עם ישראל. לא בהכרח הצהרה דרמטית מחר בבוקר, אלא יצירת עובדות.

כי אם סעודיה מבקשת מישראל לסייע לה להגן על עורק החיים שלה, היא אינה יכולה להתייחס לישראל רק כאל שותפה זמנית בשעת חירום. היא צריכה לראות בה חלק ממערכת הביטחון והכלכלה האזורית.

זה בדיוק המקום שבו המשבר הופך להזדמנות והחות'ים יכולים להפוך דווקא למנוע שמחבר בין סעודיה, מצרים, ישראל וארצות הברית סביב אינטרס משותף: להבטיח שהמזרח התיכון לא יהיה תלוי בצוואר בקבוק אחד.

סעודיה עומדת כעת בפני בחירה אסטרטגית: להמשיך לבנות את כוחה בעיקר באמצעות רכישת מערכות נשק, או להפוך את עוצמתה הכלכלית למרכיב בארכיטקטורה אזורית חדשה.  האפשרות השנייה אינה מבטיחה שסעודיה תהיה חסינה מפני איומים. אבל היא יכולה לשנות את המשוואה.  במקום שסעודיה תבקש בכל פעם שמישהו יפתח עבורה את השער, היא יכולה להיות חלק ממערכת שבה יש כמה שערים, כמה נתיבים וכמה שותפים.

גורם הזמן

לישראל, לארצות הברית ולמדינות המפרץ אין זמן לחכות. סעודיה כבר מחפשת דרך לעצור את האש, והערוץ העומאני פתוח בפניה גם לחות'ים וגם לאיראן. אם ריאד תגיע להסדרה שתעניק לה שקט זמני, היא עלולה להגיע למסקנה שאין לה צורך בארכיטקטורה הביטחונית שמציעים לה וושינגטון וירושלים. זה בדיוק התרחיש שאסור לאפשר. משום שהסכנה האסטרטגית אינה רק שהחות'ים ימשיכו לאיים על סעודיה; הסכנה היא שאיראן תהפוך, באמצעותם, ממחוללת המשבר למי שמציעה את הדרך לצאת ממנו. לכן בימים הקרובים חייבת להיות מונחת על שולחנו של מוחמד בן סלמאן הצעה שלא יהיה לו אינטרס לסרב לה: ארכיטקטורה אזורית אמיתית, שבה ארצות הברית מספקת מטרייה אסטרטגית, ישראל מודיעין, טכנולוגיה והגנה, מצרים את סואץ והעומק הערבי, ואיחוד האמירויות וכווית את משקלן במפרץ - ובמרכזה סעודיה, עם ההון, האנרגיה והתשתיות שלה.

מערכת התרעה והגנה משותפת, אבטחת נתיבי השיט, הגנת תשתיות האנרגיה ובעיקר יצירת מסדרונות חלופיים מהמפרץ לים סוף, למצרים ולים התיכון. הפסקת אש יכולה לסיים את הסיבוב הנוכחי. רק ארכיטקטורה חדשה תמנע את הסיבוב הבא. לא צריך לשכנע את בן סלמאן לבחור בישראל על פני איראן; צריך להציע לו מערכת שתבהיר לו שאין שום סיבה לבחור באיראן.

אם וושינגטון  וירושלים ישכילו לנצל את המשבר, לא כדי להיכנס לעוד מלחמה אלא כדי לבנות מערכת אזורית חדשה, החות'ים עשויים להשיג הישג טקטי - אבל איראן עלולה לגלות שהלחץ שהפעילה באמצעותם יצר בדיוק את מה שניסתה למנוע: מזרח תיכון שבו ישראל נמצאת בלב המערכת הביטחונית, הכלכלית והאסטרטגית של העולם הערבי.