הירי תועד בווידאו, והתמונות שנחרתו מאז בזיכרון הציבורי הפכו את מה שעשוי היה להישאר עוד תקרית עלומה לויכוח פוליטי מכונן. במבט לאחור, זה היה רגע שבו הפוליטיקה הישראלית הכה מורכבת לרגע התבהרה: קו השבר הוא בשאלה האם דבר כזה הוא לגיטימי.
כמה מובהק ההבדל. איזנקוט ראה את הפרשה דרך חובותיו המוסדיות והמוסריות של הצבא ועדיין האמין, נעבעך, ב"טוהר הנשק". נתניהו ראה את התועלת הפוליטית שבהעצמת תחושת ההזדהות הרגשית של אנשים מפוחדים עם היורה – ובחר גם להאכיל את הנמר וגם לרכוב עליו בחדווה.
החברה הישראלית הייתה כבר אז בעיצומו של שינוי עמוק, כאשר נקודת המפנה הייתה האינתיפאדה השנייה — מסע של פיגועי התאבדות נגד אזרחים שהחל אף שישראל הציעה לפלסטינים מדינה ברוב הגדה המערבית ועזה. ב-2005 נסוגה ישראל באופן חד-צדדי מעזה, תוך פינוי אלפי מתנחלים, וקבלה את החמאס משתלט שם ושנים של ירי רקטות. גם בשנות ה-2010 נמשכו מעשי ההרג.
אחרי כל כך הרבה אכזבות וכל כך הרבה שפיכות דמים, ישראלים רבים פשוט ויתרו על הפלסטינים (ולמען ההגינות, התחושה הייתה הדדית במידה רבה, בעיקר בשל המשך הכיבוש וההתרחבות המתמדת של ההתנחלויות בגדה המערבית). חלק משמעותי מהציבור הפך במקרה הטוב לאדיש לכל מוסר - בטח שלרעיון שחייל המתעמת עם מחבל צריך להיות כפוף לכללים שימנעו ממנו לירות.
אזריה ריצה תשעה חודשים מתוך עונש של 18 שנגזרו ושוחרר בשנת 2018. הרשעתו נותרה ברישומו הפלילי, ובהליך הרגיל הייתה אמורה להישאר שם עד 2032. הדבר יוצר קשיים שונים, וביולי שר הביטחון ישראל כ"ץ ביקש עבורו חנינה שתמחק את הרישום.
אבל הצבא לא הסכים. הרמטכ"ל הנוכחי אייל זמיר ואחרים התנגדו לבקשה, כי אזריה מעולם לא הביע חרטה כנה. בכך ניצב צה"ל של היום, לפחות בסוגיה הזאת, באותה מסורת מוסדית שאותה ייצג איזנקוט ב-2016: האמונה שכללי הצבא חייבים לשרוד גם את הסערות הפוליטיות המתעוררות סביב חייל מסוים.
ומכאן לפוליטיקה של היום
באירוניה מדהימה של במאי ההסטוריה, איזנקוט הוא כיום המנהיג הפוליטי המרכזי באופוזיציה והמועמד המוביל שלה לראשות הממשלה. נתניהו עדיין מוביל את הצד השני. לאחר הבחירות ב-27 באוקטובר, יתייעץ הרצוג עם הסיעות שנבחרו וככל הנראה יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על אחד מהם, בהתאם להערכתו למי יש את הסיכוי הטוב ביותר להרכיב קואליציה.
כיוון שלא ברור אם איזנקוט יוכל או ירצה להסתמך על הסיעות הערביות (עניין נפרד, כאוב ומורכב), ייתכן בלגן גדול. אז הרצוג יעמוד בפני הפעלת שיקול דעת נשיאותי בעל השלכות של ממש בין שני האנשים הניצבים משני צדי פרשת אזריה — שהוא עצמו הפך כעת לסוגיה במערכת הבחירות.
ברמה הבסיסית, הפרשה העצובה הזאת עוסקת בשאלה היכן מסתיימת ההגנה העצמית ומתחילה הנקמה, ומה עושים כאשר לאזרחים רבים כבר לא אכפת מההבחנה הזאת. אבל ברמה עמוקה יותר, היא מגלמת סתירה שמלווה את הציונות מראשיתה. המייסדים רצו שני דברים בעת ובעונה אחת: להפוך את היהודים, באמצעות ריבונות לאומית, ל"עם ככל העמים"; ובה בעת להפוך את מדינתם ל"אור לגויים". שני הדברים נשמעים ראויים, ובכל זאת עלינו לבחור.
הכדור שאזריה ירה בחברון סייע לחדד את הבחירה הזאת, והיא חופפת באופן כמעט מושלם לבחירה הפוליטית בין איזנקוט לנתניהו. במעשהו ערב יום כיפור, הבטיח הרצוג שהיא תהפוך לנושא בולט במערכת הבחירות — ולחלק מהמורשת של איזנקוט ושל נתניהו כאחד.
אין זה מקרי שאותו אדם התומך במי שרבים רואים בו רוצח, פועל גם בקדחתנות ובתחבולות לפירוק יסודותיה של הדמוקרטיה הליברלית בישראל, בעודו עומד למשפט באשמת שחיתות. מבחינת נתניהו הממולח, הספינה של המיתולוגיה הציונית הישנה כבר הפליגה, והוא אינו שואף להיות שום אור ל שום גויים. איזנקוט - בדרכו הסימפטית, הגמלונית, הממלכתית - עדיין כן. מי מהם אנחנו?
התרעות פיקוד העורף