אבל אולי דווקא כאן נמצאת האסטרטגיה כולה. נתניהו יודע שהוא לא יכול להוציא את 7 באוקטובר מסיפור הבחירות. ואם אי אפשר למחוק אותו – צריך לנהל אותו. השאלה מבחינתו היא כיצד לאפשר למצביעי הימין להישאר איתו למרות 7 באוקטובר. נדמה שהאסטרטגיה שנבנית מייצרת שתי תשובות שונות לשאלה.
השריונים בליכוד מאפשרים למסגר מחדש את 7 באוקטובר. במקום שהאירוע יישאר מזוהה רק עם מחדל ואחריות, נכנסים לרשימה סמלים שמספרים גם סיפור של גבורה, שכול, הקרבה והתפכחות. כך אפשר להישאר באותו בית פוליטי, אבל להביט באירוע דרך מסגרת רגשית אחרת.
העימות שהתפוצץ עכשיו בין השניים מדגים עד כמה המנגנון השני מורכב. ככל שווינטר מצליח להתבסס כבית עצמאי למצביעי ימין, כך הליכוד מחריף את המתקפה עליו. על פניו זו נראית מלחמה של ממש. אלא שהגבול הפוליטי נותר ברור: וינטר נלחם בנתניהו מתוך הימין, אבל אינו מציע למצביעיו מעבר לגוש האחר.
כי אחרי כל הסיפורים, השריונים והמסלולים הפסיכולוגיים העוקפים, נשארת עובדה אחת שאי אפשר לעקוף: לפני 7 באוקטובר וב־7 באוקטובר נתניהו היה הראש.
התרעות פיקוד העורף