בעוד הפצעים הפיזיים של המלחמה האחרונה נחבשים תחת אורות הניאון של המחלקות הכירורגיות, קרב מסוג אחר מתחולל במחשכים. עשרות אלפים מלוחמינו ומאזרחינו נושאים עמם צלקות שאינן מדממות לעין, אך הן מעכלות את הנפש מבפנים.
כרוניקה של תת-תקצוב ואוזלת יד
המסמכים והעדויות מהשטח חושפים תמונה עגומה: לוחמים שחזרו מהקרב נאלצים "להוכיח" את פציעתם מול ועדות רפואיות מתישות, בתהליך שמרגיש לעיתים כמו חקירה משטרתית ולא כמרחב טיפולי מחבק. עבור מי שהקריב את שלומם הנפשי למען המדינה, זוהי סטירת לחי המעמיקה את הטראומה ויוצרת תחושת נטישה קשה.
זעקת המשפחות והכעס הציבורי הגואה אינו רק תוצאה של חוסר יעילות, אלא של תחושת בגידה בחוזה הלאומי. משפחות הנפגעים, שהפכו בעל כורחן למטפלות במשרה מלאה ללא הכשרה או תמיכה, מוצאות את עצמן קורסות תחת הנטל הכלכלי והנפשי. הן זועקות כי הממשלה הפקירה את יקיריהן פעמיים: פעם אחת בשדה הקרב, ופעם שנייה ב"קרב על הבית" שאחרי.
אוזלת היד של הממשלה באה לידי ביטוי גם בחוסר היכולת לייצר פתרונות הוליסטיים, שיקום תעסוקתי, ליווי למשפחות ומעטפת קהילתית. במקום זאת, המערכת מספקת פלסטרים לחתכים עמוקים, ומשאירה את עיקר הנטל על עמותות ויוזמות אזרחיות פרטיות, שעושות עבודת קודש אך אינן יכולות להחליף את האחריות הריבונית. במקום להגדיל משמעותית את התקציב לשיקום פצועי הנפש, הממשלה בוחרת לתעדף כספים קואליציוניים ולהזרים מיליארדים למגזר החרדי, תוך שהיא נותנת יד להמשך הימנעותם מגיוס לצה"ל.
קריאת השכמה
מדינה שנמדדת ביכולתה לשלוח את בניה ובנותיה אל האש, חייבת להימדד גם ביכולתה להחזיר אותם הביתה, לא רק בגופם, אלא גם ברוחם. הכישלון בטיפול בנפגעי הנפש הוא פצצה מתקתקת חברתית. אם לא יתבצע שינוי דרמטי בגישה, הכולל הזרמת תקציב מתאים לגודל הבעיה, קיצור הליכים בירוקרטיים ושינוי היחס לפצועי הטראומה, אנו עלולים לאבד דור שלם.
התרעות פיקוד העורף