במציאות מתוקנת, הפוליטיקאים האחראים על ביטחוננו היו הופכים כל אבן. אך בעידן הנוכחי, נדמה שהמוטיבציה הציבורית של קברניטי המשרד לביטחון לאומי מונעת בעיקר מתשואות המצלמות ומכותרות העיתונים.
כשיש אירוע אקטואלי שמבטיח כותרת מהירה או הזדמנות לקחת קרדיט קל, קל למצוא את השר האחראי רץ אל המיקרופונים. אך כאן, בהיעדר לחץ תקשורתי מסיבי ומול משפחה שקטה ממרכז קליטה בפריפריה, היעדר העניין הציבורי מתורגם ישירות לחסינות תדמיתית עבור מי שאמור לתת דין וחשבון על ביטחון אזרחיו.
המערכת נהנית משקט תעשייתי, בעוד היימנוט נשכחת מאחור. ילד הוא ילד, והלב של אמא הוא אותו הלב, בכל צבע ובכל מקום. האדישות הכללית הזו היא תעודת עניוּת מוסרית לחברה שלנו.
ברוח ימי הרחמים והסליחות, אנחנו חייבים להיימנוט את הזעקה הזו. אסור לנו להשלים עם עולם שבו צבע עור וכתובת מגורים קובעים כמה נרעיש עולמות, וכמה נדרוש דין וחשבון ממי שבידו הכוח והסמכות לשנות את הגזירה. היימנוט עדיין חסרה, והלב מסרב להשלים עם השתיקה.
התרעות פיקוד העורף