ניצלתי את הפוגת החגים כדי לטייל ברגל בעיר שכבר אי אפשר לנסוע בה בשום כלי רכב, אפילו לא דו־גלגלי. זו לא תלונה אלא דוגמה חיה לכך ששינויים הם רומנטיים במחשבה אבל בפועל הם לא דבר קל. יש גיל מסוים שבו כבר אי אפשר פשוט לקבל אותם בלי לומר "אוף" בכל פעם שנתקלים בעוד בור במדרכה.
בלב אתר הבנייה הנוכחי שמכונה תל אביב, ליד הבית הראשון שגרתי בו כשהגעתי לעיר, כלום לא נראה אותו דבר. במבט שטחי נדמה שכן. כל מי שעובר עכשיו ברחוב יכול לחשוב שמה שנמצא שם עכשיו היה שם מאז ומעולם, חלק מההיסטוריה התל־אביבית. העיר עוברת תהליכי שימור, אבל באותה נשימה הופכת להיות כל כך זרה ושונה ממה שהייתה, עד שלפעמים אני חוששת שבעוד עשור היא תיראה אחרת לגמרי, ורק הצילומים יספרו את הסיפור האמיתי שלה.
ליד הבית שגרתי בו עדיין עומד אותו בית קפה שכורז בשמותיהם של מי שמזמינים. גם הוא כבר החליף מיתוג וצבע, ובניגוד למה שקורה בתל אביב של השנים האחרונות, אפילו הצליח להחזיק מעמד. בראש השנה האחרון העיר הייתה ריקה באופן כמעט מחשיד, אפילו יחסית לחג. הרבה מקומות שהיו פתוחים פעם במועד הזה, ושימשו עוגן למי שגר לבד ואין לו לאן ללכת ביום הראשון של החג, נשארו סגורים. גם אותו בית קפה שנהגתי לשבת בו כשגרתי ברחוב. בהמשך, כששאלתי, אמרו לי שאין עובדים, שזה גם לא משתלם, ושבכלל, העיר השתנתה לגמרי.
ליד הבית שגרתי בו יש רחוב סואן שראה הרבה בעשורים האחרונים. סגרו אותו, הפכו אותו לחד־סטרי, סללו בו שביל אופניים וריצפו אותו מחדש. אבל הפיח נשאר אותו פיח, והזיכרונות עדיין מרחפים באוויר, כמו אלה מבית הקפה שבו ישבתי בכל יום חמישי בעשר בבוקר עם סבא שלי וחבר שלו. זה היה מסוג המפגשים שלא צריך לקבוע אותם מראש. צריך רק להגיע אליהם בכל שבוע באותו יום ובאותה שעה. זו הייתה תקופה שנראית כיום כאילו נלקחה מחיים של אנשים אחרים, בציר זמן אחר וביקום מקביל.
לפני כמה שנים התארחתי במלון שהיה פעם ביתי. החדר הכי קטן שלהם שימש אז כדירה שלי, אם בכלל היה אפשר לקרוא לזה דירה. יותר כמו כוכי השינה המחממים שהיו נפוצים בסקנדינביה לפני מאתיים שנה, בדיוק ראיתי על זה סרט ונזכרתי שזה היה נפוץ גם בקרב סטודנטים תל־אביביים בסוף הניינטיז ובתחילת שנות האלפיים. היה שם חלון אחד, מיטה אחת, ולא הרבה מלחמות, לפחות למראית עין. אם מישהו היה אומר לי אז שיש אפשרות שאמצא את עצמי רצה משם לחדר המדרגות או למקלט בעקבות טילים שמשוגרים אלינו, הייתי צוחקת לו בפרצוף. מה מקלט? אנחנו במלחמת העולם השנייה?
לפעמים אני לא מצליחה לתפוס שאוטוטו יחלפו 25 שנה מהיום שהגעתי לעיר. 25 שנים שבהן עברתי לפחות שני גלגולי חיים, שתי קריירות, שתי אהבות, אחת שנשארה, וכל כך הרבה חברים שתמיד הייתי פוגשת בדרך. כולם אמרו לי פעם שחברים חדשים בגיל מאוחר זה כמעט בלתי אפשרי, ושכדאי לאסוף אותם כשעוד נמצאים במסגרות. אני מעולם לא הייתי במסגרת קונבנציונלית, ועדיין הצלחתי, בכל תקופה, למצוא בדרך לא דרך חברים טובים. מה שלימד אותי לא להקשיב יותר לאנשים, הם רוב הזמן לא באמת יודעים מה הם אומרים מעבר לפחדים האישיים שלהם.
ליד הבית שגרתי בו צצו מסילות רכבת מתוך הכביש. כמו פריחות של חמציצים וסביונים שהייתי מגלה בגינה מאחורי הבית. מדי פעם אני מגלה אותם צומחים פרא ליד הבית הנוכחי שלי, בשכונה שיד האדם החופרת בקרקע עוד לא הגיעה אליה. נראה כאילו המסילה הייתה שם מאז ומעולם, נטועה בכביש בנחת כאילו לא עברה יותר משנה עד שהעבודה הגיעה לשלב המתקדם אך הלא סופי שלה. כאילו זה טבעי לחלוטין שהקרקע תצמיח לה חתיכת מתכת שמשתלבת יפה בכביש. פתאום חשבתי כמה מוזר זה עוד יהיה: יום אחד, ליד הבית שגרתי בו, תעבור רכבת.
התרעות פיקוד העורף