הימים האלה הם ימים נוראים לכולנו. זיכרון הבוקר ההוא, בוקר הטבח, עדיין גורם לנו להחסיר פעימה. אנחנו זוכרים איך התעוררנו מהאזעקות, זוכרים את הבלבול שאחז בנו, את הבהלה. אנחנו זוכרים את הסרטונים האיומים שהחלו לצוץ בטלגרם ובפייסבוק, מציגים לנגד עינינו המשתאות את הזוועה בהתגלמותה: ילדים בפיג’מות נחטפים ממיטותיהם, חיילות וחיילים צעירים נחטפים מבסיסיהם, מדממים, מבלים שבאו לחגוג את החיים מנסים לשווא להימלט מידי מרצחים אכזריים, גופות חטופים מחוללות בעזה.
אנחנו זוכרים את הטלפונים המודאגים לאהובינו הרחוקים מאיתנו, את נוהל “מספרי ברזל להתפקד” בגרסתו האזרחית, המשפחתית, החברתית. אנחנו זוכרים את התדהמה שאחזה בנו למול התאיינות המדינה על זרועותיה השונות. אנחנו זוכרים את האימה. רבים מאיתנו עלו מיד על מדים וטסו במכוניותיהם דרומה כדי להגיש עזרה. אחרים הסתגרו מבועתים מאחורי סורג ובריח, מנסים לעכל את משמעות האירועים, להבין שפרצה מלחמה. בני המזל בינינו אינם מכירים אישית אף לא אחד מ־1,163 הנרצחים והנופלים ביום הנורא ההוא. היום שצבע את ימי תחילת הסתיו, ימי “אחרי החגים”, בצבע שחור עז.
בני המזל בינינו כואבים ודומעים ויכולים מיד לאחר מכן לגשת ולחבק את יקיריהם. לכן, לבני המזל בינינו יש תפקיד חשוב: לעזור למי שמזלם לא שפר עליהם ואיבדו את יקיריהם ב־7 באוקטובר או במלחמה שפרצה בעקבותיו לשאת בנטל הזיכרון. החובה המוסרית של כולנו היא לזכור ולהזכיר את מי שהיו ואינם. לזכור ולהזכיר את יעל ואת רוני, את עומר ואת תמיר ואת שקד, את טל ואת רועי ואת אלירן ואת ארתור. מספיק שכל אחד מאיתנו יאמץ שם אחד של חלל, ילמד את סיפורו, יצרוב בזיכרונו את פניו, את צחוקו, את חלומותיו. חובתנו לזכור את חללי הטבח ואת חללי המלחמה. לזכור ולהזכיר אותם בשמחת תורה, ובכ”ד בתשרי, יום הזיכרון הלאומי, וב־7 באוקטובר. לזכור את כאב האלמנות והאלמנים, היתומות והיתומים, את כאבם של ההורים והאחים והדודים, את כאב הסבים והסבות. לזכור ודבר לא לשכוח.
התרעות פיקוד העורף