היום יתקיימו שני טקסים ממלכתיים, צבאי ואזרחי, לחללי 7 באוקטובר, אלה שמצאו את מותם בבסיסים, בשדות, בבתים, במיטות, בחצרות, בממ”דים ובעיצומה של חגיגת האהבה בנובה. גם אם נעבור את היום הטעון הזה בשלום יחסי על רקע החשש לפוליטיזציה ובסימן הדיווחים על האזהרות שמהן התעלם האחראי העליון על המשרדים שמארגנים את היום, עדיין הוא יתקיים כפרומו לאירוע הזיכרון הלאומי של המשפחות השכולות מחרתיים, ב־7 באוקטובר.
ביום רביעי יתקיים גם טקס הזיכרון של צעירי הנובה ברעים. רק שלשום הם נאלצו להתמודד עם טקס נוסף, שנוי במחלוקת, של חגיגת שירה ותפילה בגיא ההריגה. בשנה שעברה תוכנן אירוע הקפות צנוע בחניון רעים, שהפך לחגיגה סרת טעם, המונית ורועשת. זכר הביזיון ההוא עמד השנה בלב מאבק חריף בקרב המשפחות השכולות על עצם קיומו. וכך קרה שבמקום להתכונן בלב שבור ובנפש הומייה ליום הזיכרון השלישי לטבח ברעים, חלק מהאבלים נאלצו לנהל מאבק ציבורי מתוקשר בניסיון שלא צלח לבטל את טקס ההקפות.
ליבי איתם. חגיגת הקפות באתר הנובה בעייתית לא רק משום שמדובר באקט דתי במקום שצעירים חילונים חגגו בו בעיצומו של חג שחל בשבת, אלא בעיקר בגלל שפורמט קבוע מראש של שירה, תפילה וספרי תורה הוא הלאמה של החופש שמסיבת יער מייצגת. המבלים בנובה נפגעו בעיצומה של חגיגה פורצת גבולות, מרחב שבו כל משתתף מגדיר לעצמו את הקצב ואת החיבור לעולם. הניסיון להלביש עליהם מבנה מסורתי נוקשה מנוגד למה שהם היו.
במקום להנציח רוח חופשית, מוזיקה ואינדיבידואליזם, ההקפות ניסו לגייס אותם לדבר הפוך לחלוטין. מותם הנורא התבצע בתוך רעש של יריות, פיצוצים, צרחות או זעקה אילמת. המעט שניתן לעשות למענם הוא להעניק להם שקט. עוצמה של תפילה בקדושתה. אולי לכן לרוב היא נאמרת בלחש.
שלוש שנים לנובה, ונדמה שעצם הניסיון להכשיר או לבטל את ההקפות נתפס בעיני רבים כחלק מהכשל הזה, שגורם לעם שלם להתפצל אפילו בימי זיכרון. שלוש שנים לטבח בעוטף ולשבת ששינתה את פניה של אומה. זו השבת שבשבוע הראשון לאחריה התבררו הממדים, בשבוע השני סיפורי הזוועות ובשלישי סיפורי הגבורה מאחורי הפנים והשמות.
כולנו היינו שם יחד, מאבדים את עולמנו הקודם ונולדים למשהו אחר, שיצרוב ויאפיל על הכל מאז ולתמיד. מי העלה בדעתו בימים ההם, האפלים כל כך, כשאי אפשר היה לאכול ולישון ולנשום מרוב השבר, שאפילו אחרי טיטניק שכזה נחזור ונתפצל. אבל הנה אנחנו כאן, במיטבנו, בעזות ובחוצפה, בפיצול ובקריעה, חוטפים את הזיכרון דרך קיומם המקביל של טקסים, היום ומחרתיים. מוכנים להקים שני בתי כנסת רק כדי שבאחד שבו האחר מתפלל לא תדרוך כף רגלי.
לזכור ולהתאבל בנפרד זה לא רק חוסר אחדות וחוסר הסכמה, אלא מפגן שובר לב של שסע חברתי. וזהו גם, ובעיקר, כשל יסודי בהגדרת תפקידן של מדינה ושל הממשלה העומדת בראשה בבואן להנציח אסון בממדים כאלה. כשמדובר באותן הדמויות שהיו על ההגה ב־7 באוקטובר, עצם ניהול האירוע על ידן הופך אותו לציני. מנהיגות שאינה מסוגלת לקבל אחריות על המחדל מאבדת את הזכות הלגיטימית לעצב את נרטיב האבל של קורבנותיו.
השנה במיוחד, לנוכח הדיווחים העקביים על אזהרות המודיעין שמהן התעלם נתניהו, ובצל הבחירות הקרובות, רבים בחרו להחרים את הטקסים היום ולהעדיף את האירוע מחרתיים. בעיניהם, ההחלטה להוביל ולהכתיב את הטקס נתפסת פחות כניסיון כן לזכור ולהתאבל ויותר כמנגנון פוליטי לטשטוש אשמה.
בסופו של דבר, מתברר כאן חוק טבע פוליטי: ככל שיהיה מי שינסה לכפות קונצנזוס מלאכותי מלמעלה, כך הוא רק יאיץ את הפיצול מלמטה. לכן מוטב היה למארגנים שמצהירים על קיום טקסים ממלכתיים לנהוג אכן בממלכתיות, לוותר על ההובלה ולהקשיב בצניעות ובלב פתוח לרחש ליבו של הרוב.
התרעות פיקוד העורף