ביוני 1981, כמה ימים לפני הבחירות, עלה דודו טופז לבמה בעצרת של המערך בכיכר מלכי ישראל. הכיכר הייתה מלאה, ותחושת הניצחון הייתה באוויר. טופז זרק לעבר מצביעי הליכוד את המילה "צ'חצ'חים", והקהל צחק. למחרת עמד מנחם בגין באותה כיכר, מול קהל משלו, והפך את העלבון לנאום. כמה שבועות אחר כך מפלגת הליכוד ניצחה.
בגין היה אשכנזי, משכיל ורהוט. ובכל זאת הוא לא נתפס כחלק מהממסד. במשך עשרות שנים הוא ישב מחוץ להגמוניה של מפא"י, והציבורים שפנה אליהם חוו את אותה הדרה בדיוק. ההצעה שלו הייתה פשוטה: שייכות. אתם חלק מלא מהסיפור הישראלי. אתם בפנים. נתניהו ירש את הקשר הזה ובנה מעליו קומה נוספת.
השאלה המעניינת היא איך אדם שגדל במשפחה משכילה, בן להיסטוריון, בוגר מוסדות אמריקאיים, עם מבטא ונימוסים של העולם הגדול, הפך לדמות שמעוררת הזדהות עמוקה דווקא בקרב אנשים שחווים את עצמם רחוקים מהעולם הזה. לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 73% ממצביעי הליכוד אינם בעלי תואר אקדמי. הפער בין המנהיג לבוחריו גדול, והוא חלק מהתשובה.
אנחנו לא תמיד רוצים מנהיג שדומה לנו. לעיתים קרובות אנחנו רוצים מנהיג שדומה למי שהיינו רוצים להיות. מחקרים על מנהיגות וזהות חברתית מראים שהמשיכה למנהיג מתחזקת כשהוא מגלם את הגרסה האידיאלית של הקבוצה, הרבה יותר מאשר כשהוא מייצג את האדם הממוצע בה. המנהיג מייצג את מה שהקבוצה שואפת להיות.
וכאן נכנסת חוויה מוכרת לרבים. אדם שגדל עם התחושה שהקבוצה שלו נתפסת כפחות משכילה, פחות מתוחכמת, פחות "ישראל הנכונה", מכיר היטב את המבט שמגיע מלמעלה. ומי שמכיר את המבט הזה, נמשך למי שמגלם את כל מה שאומרים לו שחסר לו. רהוט. משכיל. בינלאומי. מסתדר עם נשיאים. מדבר עם האליטות בשפה שלהן. ובעיקר, אף אחד לא מצליח לגרום לו להרגיש קטן.
זו הזדהות שאפתנית. המצביע מזדהה פחות עם המקום שממנו המנהיג הגיע, ויותר עם המקום שאליו ההזדהות איתו מאפשרת לו להגיע. ופה נתניהו מפעיל את המנגנון החזק ביותר שלו: הוא מצליח להיות בו־בזמן האיש החזק ביותר בחדר והקורבן שלו. התקשורת רודפת אותי. מערכת המשפט רודפת אותי. הפקידים, האקדמיה, האליטות, כולם מנסים להפיל אותי.
חלק מהזהות שלנו
יש כאן עוד שכבה, ובלעדיה התמונה חלקית. במשך שנים הסבירו את ההצבעה הזו בעיקר דרך קיפוח, כעס וטינה. ההסבר הזה מניח שהבחירה היא תגובה לפצע, ובכך הוא מחמיץ חלק גדול מהמציאות. עבור ציבור רחב, מסורת, יהדות, לאומיות ושייכות הן ערכים אמיתיים בפני עצמם. הן העולם שבו הוא חי, והן היו שם לפני כל פוליטיקאי.
ועכשיו מגיע החלק שאני יכולה לנחש שיעורר את מרבית התגובות לטור הזה. מי שמזדהה עם נתניהו יסביר שהבחירה שלו עניינית לגמרי: ביטחון, כלכלה, מדיניות חוץ, אידיאולוגיה. וכאן הפסיכולוגיה של זהות פוליטית נעשית מעניינת באמת.
מחקרים על חשיבה מונעת - הנטייה לעבד מידע כך שיתאים למסקנה שכבר רצינו להגיע אליה - מראים שכאשר מנהיג הופך לחלק מהזהות שלנו, אנחנו מעבדים מידע עליו בצורה אחרת. מידע שתומך בבחירה שלנו מתקבל בקלות. מידע שמאיים עליה, נבחן בחשדנות ומקבל שלל הסברים שמאפשרים לדחות אותו.
במחקר שנערך על מצביעים בישראל התבקשו המשתתפים לשפוט פעולות של מנהיגים פוליטיים. אותה פעולה בדיוק פורשה אחרת לפי זהות המנהיג. כשהמנהיג היה מהמחנה שלי, הפעולה נראתה כפעולה שנועדה לטובת המדינה. כשהמנהיג היה מהמחנה השני, אותה פעולה נראתה כפעולה שמשרתת את האינטרס האישי שלו. וזה קורה בימין ובשמאל באותה מידה. ברגע שמנהיג נעשה חלק מהזהות שלנו, אנחנו מפסיקים רק לשפוט אותו. אנחנו מגינים גם על הבחירה שלנו, ודרכה על עצמנו. לכן העובדה שאדם יודע למנות עשרה נימוקים רציונליים לבחירה שלו עדיין לא מספרת מה יצר את המשיכה מלכתחילה, ומה מחזיק אותה כשהמציאות מספקת מידע שסותר אותה.
התרעות פיקוד העורף