יש תחושה שחוזרת על עצמה כל פעם שאנו בחו"ל והיא כמה רגוע כאן ובאיזו מדינה משוגעת אנו חיים ומתרגלים התקפי לב על בסיס יומי. אני מרגישה שלא משנה כמה שיעורי יוגה ודמיון מודרך אעשה, החרדה הפכה להיות בילד אין. להיות מאותגר רגשית ובטיפול כאן הוא ה-DNA של ארץ הקודש. העם הנבחר בפחד קיומי. אור לגויים איך מצילים טיסה ואיך כוננות 24/7 לא רק מאכלת את הנשמה, מסתבר שהיא גם מצילה חיים.
השבוע התקלקל לנו המזגן, הוצאה כלכלית גדולה ובלתי צפויה פתאום נתנה לי כאפה לפרופורציה דווקא בשבוע מורכב זה. מצאתי את עצמי מחפשת טכנאי מזגנים כמו באפליקציית הכרויות. ניסיתי את חוכמת ההמונים, פניתי לחברים, חיפשתי דגמים מעניינים. מעולם לא זכור לי שהייתי באובססיה על מסתורי כביסה, שם מתחבאים המזגנים הטובים ביותר, כמו הפעם הזו.
כן פיתחתי קרייב ספציפי לטורנדו, אבל עשיתי זיווגים דמיוניים כבר עם כל הסוגים והמינים ושקלתי ודמיינתי ופינטזתי בתשוקה על רוח קרה שתצנן את עורי הצמא למגע קר, וזאת אחרי שבוע מלא מאווררים, שהזכיר לי את בית הוריי במוצקין בשנות התשעים. כשמצאתי טכנאי שמוכן היה להתקין את המזגן החדש, הרגשתי שמצאתי את שאהבה נפשי (מבחינה מזגנית כמובן)
ואז לא יכולתי שלא לדמיין אותנו ברגע שלפני שלוש שנים ולחשוב מה היה קורה אילו, אילו המחבלים היו מגיעים לביתנו, אילו הכל היה נקטע באיבחה. מה הייתי מספיקה לקחת לממ"ד, עד כמה זה לא היה משנה, אם היה מזגן או לא, אם היה אוכל או לא, כשהכל נחרב מסביב. מה היה קורה לילדים, לחסון, ומה היה קורה לי, לפרי בטני ליהלי כשהייתי איתו בהריון. האם היינו שורדים את התופת וחישובים קיומיים מפחידים של האם עדיף להיחטף, להיאנס או פשוט למות ביחד כמשפחה. דילמות של חיים שאולי מסתיימים עוד רגע.
בחזרה למופע של שלמה ארצי. היו שם כמה רגעים יוצאי דופן, של יש מאין. אחד מהם היה שיחה אקראית של בנות שעמדו לידנו, שהתחלנו לדבר איתן על האהבה האבסולוטית לשלמה והצענו אחת לשניה שתיה, אוכל וסיגריות, ודיברנו על חינוך למוזיקה לדור ההמשך ולתרבות והתרגשנו ביחד ולרגע אחד קט היּיתה הרגשה של הכרות, שפיות וגאווה בתוך כל הטרלול.
היה מומנטום כזה שאפשר לחבב אנשים, סתם כי אתם חולקים אהבה לאותה פרסונה מוזיקלית, הרגשה כזאת של ישראל של פעם. הרגשה שתחזור בבחירות הקרובות, עם השינוי שיגיע.
התרעות פיקוד העורף