מה שצריך להטריד את נתניהו הוא מה שעצם קיומו של הראיון מבשר.
המזכיר הצבאי הוא האיש שיושב בחדר הסמוך. הוא נוכח בדיונים הרגישים ביותר, רואה את ראש הממשלה ברגעי הלחץ ומכיר אותו מקרוב יותר מכל שר. אנשים בתפקיד הזה שומרים בדרך כלל על שתיקה גם שנים אחרי שעזבו. כשאחד מהם יוצא בגלוי בזמן שהמנהיג עדיין יושב בכיסא, זה אירוע מסוג אחר.
ההיסטוריה מלמדת שאנשים נשארים נאמנים למנהיגים גם הרבה אחרי שאיבדו את שלטונם. הם ממשיכים להגן עליהם מתוך יראה, הזדהות ונאמנות עיוורת, גם כשלמנהיג אין עוד יכולת לתגמל או להעניש. השתיקה נשברת בדרך כלל אחרי הנפילה. אצל נתניהו היא נשברת לפני. הראיון הזה הוא המסמר האחרון. הוא מראה בבירור שההילה שהקיפה את נתניהו במשך שנים התפוררה, אף שהוא עדיין בשלטון.
הפחד הזה פועל גם בלי איום מפורש. הוא נשען על מחויבות עמוקה למנהיג, מחויבות שהפכה לחלק מהזהות. מי שבנה את זהותו סביב נאמנות למנהיג מגן עליו כמו שמגנים על עצמם. לכן גם כשהמציאות סותרת את האמונה, אנשים ממשיכים להצדיק אותו. להודות שהוא טעה פירושו להודות שגם הם טעו, לפעמים במשך עשרות שנים. אבל למערכות כאלה יש נקודת תורפה. הן מתקיימות רק כל עוד האנשים בתוכן ממשיכים להאמין בהן.
אז מה הסף שמייצר סדק באמונה?
הכלכלן טימור קוראן הראה שאנשים מפגינים בפומבי נאמנות לשלטון גם כשבאופן פרטי הם אינם תומכים בו. כל אחד רואה בעיקר את הנאמנות של האחרים, וכך נוצרת אשליה של תמיכה מוחלטת. כל אחד שותק כי הוא בטוח שכולם סביבו נאמנים.
מספיק שאדם אחד שובר את השתיקה. הוא מאותת לאחרים שמחיר הדיבור נמוך ממה שחשבו. המפלצת כבר אינה מאיימת כמו קודם. ואז נוצר אפקט דומינו. כל עדות נוספת מורידה את המחיר לבא אחריה. כוחו של מנהיג נמדד במספר האנשים שמוכנים ללכת אחריו, וגם במספר האנשים שממשיכים לשתוק בשבילו. כשהשתיקה נשברת מבפנים, הכוח הפורמלי נשאר במקומו והכוח האמיתי מתחיל לדלוף.
מה שצריך להדאיג את נתניהו הוא מה שאנשים עלולים לספר ברגע שיפסיקו לפחד ממנו. ואם מנגנוני הפחד והנאמנות נסדקים כבר עכשיו, כשהוא בשלטון, מה יקרה ביום שבו יאבד אותו?
התרעות פיקוד העורף