רבים עוסקים בימים אלה, ערב הבחירות הגורליות, בשאלה אם נתניהו הוזהר. אך זו אינה המהות. גם אם הוזהר, אפשר להניח שהוא נהג בשיקול דעת מוטעה, ולא בזלזול.
ראשית, הידיעות, לפי מה שידוע עד כה, לא היו ברורות ולא הצביעו באופן מפורט על מה שעומד להתרחש. שנית, היהירות הנובעת מתחושת העליונות שלנו וכן התפיסה שלפיה ניתן "לקנות" את חמאס באמצעות הזרמת כסף בוודאי תרמו לכך שנתניהו וראשי מערכות הביטחון סברו שגם אם יתרחש אירוע, הוא יהיה מינורי וניתן יהיה להתגבר עליו בקלות. אפשר להבין זאת במסגרת הקונספציה שנתניהו הנהיג, הגם שממשלת השינוי לא ביטלה אותה. לכן, רק ועדת חקירה ממלכתית תוכל להוציא לאור את האמת ולהצביע על האחראים האמיתיים למחדל.
מערכת הבחירות צריכה להתמקד בשאלה כיצד ניתן להסביר את העובדה שאחרי האירוע הטרגי ביותר שפקד אותנו מאז הקמת המדינה, ואולי אף מאז השואה – השלטון נשאר על כנו ולא התפטר או פוטר? כיצד אפשר לשכוח את הפקרת 251 החטופים – ילדים, נשים, קשישים, אזרחים, חיילים וחיילות – ולא לתת את הדעת על החלטות הקואליציה האחראיות לכך ועל התמשכות המלחמה לטובת החזקת השלטון? ואם לא די בכך, כיצד אפשר לשכוח את המהפכה המשטרית שנתניהו הוביל באמצעות יריב לוין לאורך השנה הראשונה לכהונת הממשלה הנוכחית?
מפלגות השינוי עסוקות בפזילה אל קולותיהם של המאוכזבים מנתניהו. זה לגיטימי, אך מצער מאוד שהן אינן מצליחות להסכים על גדי איזנקוט, המוביל בבירור בסקרים, כמועמד הגוש לראשות הממשלה. כיצד גוש השינוי – אם אכן יש כזה – אינו דורש מנפתלי בנט להצהיר במפורש שלא ישב עם נתניהו? הוא, כבעבר, נמנע מכך, תוך שמירת האופציה שאם לאחר הבחירות הוא וחבריו, ללא לפיד, יהוו לשון מאזניים, הם יצטרפו לנתניהו תמורת רוטציה, כשהוא הראשון. שהרי נתניהו כבר יצר את תפקיד "ראש הממשלה החלופי" – מושג הזוי, שאינו קיים באף מדינה דמוקרטית.
אם תרחיש זה יתממש, או אם גוש הימין בראשות נתניהו יזכה ברוב בבחירות הבאות, נתניהו יראה בכך מנדט להשלמת הרס מערכת המשפט – עמוד התווך של הדמוקרטיה במדינת ישראל. מעבר לצורך בהרחקת חברי קואליציית המחדל מהשלטון, ציבור הבוחרים צריך להתמקד בבחירה בין שתי אפשרויות: מדינה יהודית ודמוקרטית, או מדינה תיאוקרטית-טוטאליטרית.
התרעות פיקוד העורף