המשפט נשמע לי אז מעט הזוי. הרי פרס היה ישראלי בכל רמ"ח איבריו, ציוני, מדינאי ואיש העולם הגדול. אבל אלחדד זיהה משהו שהסקרים לא ידעו למדוד: המאבק בבחירות אינו מתנהל רק בין תפיסות מדיניות, בין ימין לשמאל, או בין מנהיג כזה לאחר. הוא מתנהל גם בין זהויות, בין תחושת שייכות ובין השקפת עולם. נתניהו אכן ניצח אז, בהפרש זעום.
במבט לאחור, אני מזהה לקח נוסף מההיסטוריה הפוליטית שלנו: תנועת העבודה ניצחה בבחירות עד 1977 לא רק מפני שהציעה חזון של חברה מתקדמת, שוויונית ומודרנית. היא הצליחה משום שידעה להיות גם יהודית. מנהיגיה חוללו מהפכה נגד חלק ניכר מעולמם של הוריהם. הם ביקשו ליצור יהודי חדש, עובד אדמה, בונה מדינה, לוחם ומדען. אבל הם לא ביקשו למחוק את כל מה שקיבלו בבית. הם לא חשבו שעל מנת להיות ישראלי מודרני צריך להתנער מהיהדות, מהמסורת ומהסמלים שעיצבו את העם במשך דורות.
אפשר היה להיות סוציאליסט ולהדליק נרות שבת. אפשר היה להאמין במדע ובקדמה ולשבת בליל הסדר עם המשפחה. באותם ימים לא הפכו את מכירת החמץ בפסח לדגל של חירות, ולא התחרו מי יפגין יותר זלזול ביום הכיפורים. לא הייתה בהכרח הסכמה דתית, אבל הייתה הבנה שיש דברים שאפשר לכבד גם כשלא מקיימים אותם.
והיום? חלקים במחנה הליברלי מתנהגים כאילו יהדות ומודרניות הן שתי אפשרויות סותרות. כאילו מאבק בכפייה דתית מחייב מלחמה במסורת. כאילו שוויון אזרחי מחייב התרחקות מכל סמל יהודי. זו טעות פוליטית, אבל לא פחות מכך טעות תרבותית. אם מנהיגי גוש השינוי מבקשים לנצח בבחירות, אל להם להסתפק בהבטחה להחלפת הממשלה. אל להם לדבר רק על יוקר המחיה, מערכת המשפט, ביטחון ושלטון תקין. יש לדבר גם אל הלב היהודי של הציבור הישראלי. לא להפקיר את התנ"ך, החגים, הזיכרון ההיסטורי ומסורת המשפחה למפלגות החרדיות ולימין הלאומני.
אפשר להיות יהודי בלי להיות חרדי. אפשר להיות חילוני בלי להיות מנוכר למסורת. אפשר להיות ליברלי, דמוקרטי ופתוח לעולם, ובה בעת להרגיש בבית בתוך הסיפור היהודי. אין צורך לבחור בין ישראליות ובין יהדות. ואז, אולי, אפשר סוף־סוף גם לנצח בבחירות.
התרעות פיקוד העורף