כך הגעתי בקיץ האחרון להר האלים-אולימפוס. לאחר יום וחצי הליכה הגענו למרגלות ההר, הבטתי למעלה ומולי התרומם מצוק תלול. המבט נמשך ישר אל השמיים בזווית של כמעט 90 מעלות ואיתו מגיעה התובנה - לא הערכתי מספיק את ההר הזה. לא בכדי היוונים מכנים את המבנה של ההר ארובות.
מאחר שיצאתי בטיול מאורגן (ניו אייג') למרגלות ההר חיכה לנו צוות מדריכים שקשר אותנו בחבלים בקבוצות קטנות והוביל אותנו בבטחה למעלה ולאחר מכן חזרה למטה. התקדמנו עקב בצד אגודל על באמת, בעזרת הידיים והרגליים, ואפילו הברכיים.
נדבקתי בחיידק ההרים במהלך טרק לבייס-קמפ-אוורסט. את ההחלטה לצאת לטרק המאתגר קיבלתי כשבועיים בלבד לפני הנסיעה. חברות הזהירו אותי שצריך להתכונן מראש, שהגובה עלול להקשות ושנדרשת התאקלמות הדרגתית. אבל אני בכושר, אמרתי לעצמי, יש לי חלון הזדמנויות לנסוע. אסתדר.
במשך כמה ימים צעדתי בנופים עוצרי נשימה. הדרך הייתה ברובה מסלול הליכה, שכלל גם מדרגות סלעיות גבהות, אך שום דבר שהתקרב לטיפוס על המצוקים שפגשתי באולימפוס. אלא שככל שעלינו בגובה, התחלתי להרגיש את הקושי. כשהגענו לגובה של קרוב ל-5,000 מטרים התחלתי לחוש ברע. סיימתי את הטיפוס עד לגובה 5,400 מטר, ומייד לאחר שירדנו מבייס קמפ ביקשתי מהמדריך להתפנות מההר במסוק.
הכושר הגופני שעליו סמכתי לא הגן עליי מפני הסימפטומים של מחלת הגבהים. לגוף יש גבולות משלו והוא סימן לי אותם. כבר במסע הראשון למדתי שלהיות בכושר ולהיות מוכנה לטיפוס אלו שני דברים שונים.
המסע הבא שלי היה לפסגת הקילימנג'רו, 5,895 מטר. האתגר העיקרי הוא סיבולת - שילוב של ימי הליכה ארוכים, מאמץ מצטבר והתמודדות עם הגובה. ולאחר כל זה מגיע טיפוס של 1,800 מטר לפסגה שמתחיל בשעה 11:30 בלילה. הטיפוס בקילימנג'רו מחייב על פי חוקי הפארק ליווי מקצועי, מערכת התמיכה של הצוות המקומי העניקה לי ביטחון והקלה על ההתמודדות עם תנאי השטח, הטיפוס וירידה בטוחה מההר.
בשנה שעברה הצטרפתי לקבוצה קטנה בהדרכת חברת "טיפוס טבעי", שיצאה לטפס על הרי הגעש באקוודור. שם חיכתה לי הפתעה מסוג אחר. כשהתחלנו את הטיפוס לפסגת הקוטופקסי, הר הגעש השני בגובהו באקוודור, המתנשא לגובה של כ-5,897 מטרים, כבר היינו אחרי טיפוס על שלושה הרים באזור, בגובה של כ-5,000 מטרים, כחלק מתהליך ההתאקלמות. ידענו שנצטרך לחצות קרחון והצטיידנו בהתאם, אבל שום דבר לא הכין אותנו למה שעמדנו לפגוש.
לאחר שש שעות של טיפוס בשלג, הבחנו בניצוצות שבקעו מהקרמפונים של המטפס שלפנינו. גרזן הקרח של המדריך זהר באדום, ובאוויר נשמע זמזום מתמשך. זה היה חשמל. המדריכים, שהיו מצוידים במכשירי קשר, הורו לנו ולשאר המטפסים לרדת מייד מההר. היינו במרחק של כ-300-400 מטרים בלבד מהפסגה, אבל איש לא התווכח. מיהרנו לרדת לבקתה הקרובה, ובשעות שלאחר מכן השתוללו סופות ברקים מעל הר הגעש. התכוננו לגובה, למאמץ ולחציית הקרחון, אך מצאנו את עצמנו נמלטים מסכנה שלא העלינו בדעתנו.
ייתכן שאילו טיפסנו לבד, היינו מתפתים להמשיך. הרי נותרו רק עוד כמה מאות מטרים עד לפסגה. גם ללחץ חברתי יש משקל במצבים כאלה. אבל המדריכים לא הותירו מקום להתלבטות ודאגו שכל המטפסים שבאחריותם ירדו מההר.
לאקונקגואה הגעתי עם חשש גדול במיוחד. ההר, המתנשא לגובה של כמעט 7,000 מטרים, עורר בי לא מעט חששות עוד לפני היציאה למסע. תהיתי כיצד אתמודד עם הגובה, עם המאמץ הפיזי ועם תנאי השטח הקשים, ואם אצליח להגיע לפסגה. אלא שהאתגר האמיתי הגיע הרבה לפני הפסגה. כבר בגבהים של 4,000 ו-5,000 מטרים נאלצנו להתמודד עם רוחות עזות שהגיעו למהירות של 100 קמ"ש. לפני הנסיעה חששתי בעיקר מהגובה, אך דווקא הרוח היא שהכריעה את המסע ומנעה מאיתנו להעפיל לפסגה.
בקיץ האחרון יצאתי גם לטרק סובב מונט-בלאן, מסלול שאפשר ללכת בו באופן עצמאי. בניגוד למסעות הקודמים, המסלול אינו כולל טיפוס לפסגות או חציית קרחונים, רוב הדרך עוברת בשבילים מסומנים, בין הרים המכוסים בפרחים לבין מדרונות סלעיים וחשופים. אהבתי את החופש לצעוד בקצב שלי ואת המפגשים עם מטיילים שונים לאורך הדרך, אבל גם הטרק הזה התגלה לעיתים כמאתגר. בקטעים מסוימים נדרשים לטפס על סולמות, ובמקומות האלה העדפתי להמתין למטיילים נוספים ולבקש להתלוות אליהם עד סיום המקטע. היה חשוב לי לדעת שיש מישהו לצידי למקרה שאזדקק לעזרה.
עם השנים למדתי שהניסיון שצברתי בהרים לא הפך אותי לחסינה מפני הסכנות. הוא בעיקר לימד אותי לזהות אותן, להכיר במגבלות שלי ולדעת מתי לבקש עזרה. לפעמים די בצעד אחד לא נכון או בשנייה של חוסר ריכוז כדי להפוך טיול מהנה לאסון.
ישראלים רבים אוהבים לטייל. רבים מאיתנו מגיעים עם ניסיון מהצבא, כושר גופני וביטחון ביכולת להתמודד עם אתגרים. גם אני מכירה היטב את המחשבה: "כבר עשיתי דברים קשים יותר". אלא שההשוואה הזאת עלולה להטעות. כל הר וכל מציב אתגרים משלו. חשוב לי לשתף לא רק בחוויות ובהצלחות, אלא גם בקשיים ובפחדים. ברשתות החברתיות רואים בעיקר את התמונות מהפסגה: החיוכים, הנוף המרהיב והידיים המונפות באוויר בתחושת ניצחון ולא את רגעי הבכי בדרך לשם כי כשהגענו רגעי בכי באותו רגע נשכחו. התמונות האלה יוצרות לעיתים רושם שהכול קל ופשוט, אבל המציאות שונה לחלוטין. הטיפוס דורש מאמץ רב ולעיתים אף כרוך בסכנות של ממש.
אני ממשיכה לצאת להרים, והסקרנות והאהבה שלי אליהם רק הולכות וגדלות. אני רוצה להמשיך לשתף בתמונות מהפסגות, אבל גם במה שלא רואים בהן: המאמץ, הפחדים, הסכנות והרגעים שבהם צריך לקבל החלטות קשות. המסעות שלי לימדו אותי שלכל הר האתגר שלו. גובהו של ההר אינו מעיד בהכרח על הקושי או על הסכנות שהוא טומן בחובו. לכן חשוב לצאת לדרך מתוך, מתוך הכרה במגבלות שלנו. אנחנו אוהבים לדבר על כיבוש פסגות, אבל הטבע אינו יריב שצריך להכניע. יש לגשת אליו בענווה ובכבוד, ולזכור תמיד: הפסגה היא אפשרות. החזרה הביתה היא חובה.
התרעות פיקוד העורף