הבחירות בישראל: הטעות הגדולה של המפלגות לקראת יום הבוחר

מפלגות ממשיכות להניח שהניצחון עובר דרך שכנוע הציבור שהצד השני נכשל. אבל כדי שהבוחר יעבור מחנה עליו להשתכנע שהאלטרנטיבה מבינה אותו יותר.

ביולי 1981, ימים לאחר שהפסיד למנחם בגין, התייצב שמעון פרס בפני לשכת מפלגת המערך ולקח אחריות. "לכל מי שיש טענות", אמר, "נא להפנות אותן אליי". אלא שכשקוראים היום את הדיונים שהתנהלו לאחר אותה מערכת בחירות, מתברר שהבעיה של המערך לא הייתה עצם ההפסד. הבעיה הייתה שהמערך לא באמת הבין מדוע הפסיד.

אנשי המערך היו משוכנעים שהמציאות פועלת לטובתם. הכלכלה הייתה במשבר, הממשלה ספגה ביקורת, חלקים רחבים בציבור היו מאוכזבים. לכאורה, כל התנאים לניצחון היו שם. ובכל זאת הליכוד ניצח. הטעות של המערך לא הייתה רק טקטית. היא הייתה עמוקה בהרבה. המערך האמין שבחירות הן משאל עם על הממשלה המכהנת. בגין הבין שבחירות הן משאל עם על האלטרנטיבה. זהו הבדל עצום.

המערך השקיע את מרבית מאמציו בהוכחת כישלונות הליכוד. הליכוד השקיע את מרבית מאמציו בשכנוע הציבור שהוא מייצג אותו. המערך בא עם ביקורת. בגין בא עם זהות. המערך התמקד במחדלים. בגין התמקד בשייכות. זו הייתה נקודת העיוורון של הנהגת המערך, והיא ממשיכה לרדוף חלקים מהפוליטיקה הישראלית עד היום.

יותר מדי מפלגות ממשיכות להניח שהניצחון עובר דרך שכנוע הציבור שהצד השני נכשל. אלא שברוב המקרים זו אינה השאלה שמעסיקה את הבוחר. הבוחר יכול לחשוב שהממשלה טעתה. הוא יכול להיות מאוכזב מראש הממשלה. הוא יכול לכעוס על המצב הכלכלי. ובכל זאת, הוא לא יעבור אוטומטית למחנה היריב. כדי שזה יקרה עליו להשתכנע שהאלטרנטיבה טובה יותר, אמינה יותר ומבינה אותו יותר.

לא במקרה פרצו לאחר הבחירות ב־1981 ויכוחים בתוך המערך על יחסיו עם ערי הפיתוח ועם ציבור העובדים. היו שהסבירו את התוצאות באמצעות הקיטוב העדתי. אבל הפער לא היה רק בין אשכנזים למזרחים, אלא בין הנהגה פוליטית ובין ציבור שלא הרגיש שהיא רואה אותו באמת. עכשיו נראה שכל המחנות מתמקדים בהוכחת כישלון היריב. אך ההיסטוריה מלמדת שמפלגות מנצחות לא בזכות הביקורת שלהן, אלא כשהן מציעות חזון ותקווה. הלקח של 1981 רלוונטי גם ל־2026: בחירות הן תחרות בין חלומות, לא בין כתבי אישום. כעס על היריב אינו תחליף לאמון באלטרנטיבה.