אסון 7 באוקטובר מחייב לבחון לא רק כיצד כשלו המודיעין, הפיקוד וההיערכות הצבאית, אלא גם אם המדינה כולה איבדה חלק מיכולתה לזהות סכנות, לקבל החלטות ולתקן טעויות בזמן. במשך שנים התנהל בישראל משבר פוליטי ומשפטי מתמשך, שהגיע לשיאו בעימות החריף סביב מערכת המשפט ובמחאה של 2023. במקביל, מול עזה התקבעה תפיסה שלפיה ניתן להכיל את חמאס, להרתיע אותו ולנהל את הסכסוך בלי להגיע למלחמה כוללת.
האפשרות שיש לבחון היא ששני התהליכים לא רק התקיימו במקביל, אלא גם השפיעו זה על זה: שהמשבר הפנימי העמיק חולשות קיימות במערכת הביטחון והשלטון, צמצם את הקשב לאיומים, הקשה על ערעור הנחות יסוד ופגע - אם אכן כך היה - ביכולת לתרגם התרעות להחלטות. אין זו מסקנה מוכחת, אלא השערה המחייבת חקירה שיטתית. אבל היא רחבה דיה כדי שלא להסתפק בחיפוש אחר טעות מודיעינית אחת או אחר מפקד אחד שנכשל.
לשאלת המחקר הזאת אפשר לקרוא ״אפקט מנדלבליט״: לא טענה שהיועץ המשפטי לממשלה לשעבר גרם לאסון, אלא בחינה של האפשרות שההליך המשפטי נגד בנימין נתניהו, חוסר היציבות השלטונית והקיטוב שהעמיק בעקבותיהם שינו את תנאי הפעולה של המערכת המדינית והביטחונית. השאלה אינה מי אשם מראש, אלא האם וכיצד משבר מתמשך בצמרת המדינה השפיע על יכולתה להתמודד עם איום חיצוני שהלך והתגבש.
כבר ב־2018 הצביע האלוף במילואים יצחק בריק על ליקויים חמורים במוכנות כוחות היבשה וביכולת צה״ל להתמודד עם תרחישי לחימה מורכבים. באותה תקופה התקיימו גם התרעות מודיעיניות הנוגעות לאפשרות של מתקפה רחבה מצד חמאס. יש לברר את תוכנן המדויק של ההתרעות, למי הועברו, כיצד הוערכו ואילו פעולות ננקטו בעקבותיהן. אין די להציג מסמך מוקדם ולומר שהאסון היה צפוי; יש לבדוק אם הוא זוהה כאיום ממשי, אם שינה את תמונת המצב של מקבלי ההחלטות ואם הוביל לשינוי בתוכניות, בכוננות ובפריסת הכוחות.
אלא שהבדיקה אינה יכולה להיעצר בצה״ל ובאמ״ן. היא חייבת לבחון גם את תפקוד הדרג המדיני ואת יחסי העבודה בינו לבין הדרג הצבאי. מערכת ביטחון אינה פועלת בחלל ריק. היא זקוקה להכוונה מדינית ברורה, לתהליכי קבלת החלטות תקינים, לבקרה וליכולת להבחין בין איום מיידי לבין הנחות עבודה שהתקבעו במשך שנים. כאשר המערכת הפוליטית שקועה בעימות מתמשך, נדרשת בדיקה אם הדבר פגע בקשב הניהולי, בסדרי העדיפויות, באמון בין מוסדות המדינה או ביכולת להכריע בין חלופות. אלה אינן מסקנות שאפשר לקבוע מראש, אלא משתנים שיש לבחון על בסיס מסמכים ועדויות.
בסוף 2022 חזר נתניהו לראשות הממשלה. בינואר 2023 הציגה הממשלה את תוכנית השינויים במערכת המשפט, והמחאה נגדה התרחבה לממדים חסרי תקדים. הוויכוח גלש אל צה״ל, לאחר שקבוצות של אנשי מילואים הודיעו כי יפסיקו להתנדב לשירות אם המהלך יימשך. המשבר נגע בלב אחת ההנחות הבסיסיות של הביטחון הישראלי: צה״ל נשען על לכידות, על אמון בין הדרגים ועל נכונותם של אזרחים להתייצב לשירות.
אין להסיק מכך שהמחאה היא שגרמה לכשלי 7 באוקטובר. גם אין לקבל ללא בדיקה את הטענה שהאזהרות בדבר פגיעה בכשירות היו רק חלק מהמאבק הפוליטי. יש להפריד בין הצהרות פומביות, היקף אי-ההתייצבות בפועל (סרבנות), נתוני הכשירות, הערכות המפקדים וההשלכות המבצעיות שהיו ידועות בזמן אמת. רק כך ניתן לקבוע אם המשבר השפיע על המוכנות, באיזה היקף ובאילו תחומים.
המנגנון האפשרי רחב יותר מהשפעה ישירה על הכשירות הצבאית. משבר שלטוני ממושך עלול להסיט קשב ומשאבים, לצמצם את מרחב ההכרעה, להחריף מתחים בין הדרג המדיני לצבאי ולהקשות על בחינה מחודשת של הנחות יסוד. בהקשר של עזה, יש לבדוק אם מדיניות ההכלה וההרתעה נמשכה רק משום שהערכת המודיעין הצדיקה אותה, או שגם שיקולים פוליטיים וקואליציוניים תרמו להמשכיותה. במקביל, יש לבחון אם התרעות שסתרו את התפיסה המקובלת זכו למענה מספק, ואם המשבר הפנימי השפיע בדרך כלשהי על זרימת המידע או על תהליכי קבלת ההחלטות.
המחקר חייב לבחון גם את תוכנית ״חומת יריחו״ ואת המידע שהצטבר על הכנות חמאס. עצם קיומה של תוכנית מפורטת אינו מוכיח שכל גורמי הביטחון הבינו שהיא משקפת כוונה מבצעית קרובה. אך אם היו בידי המערכת סימנים משמעותיים, יש לברר כיצד פורשו, מדוע לא הביאו לשינוי מספק בהיערכות, ומה היה חלקם של הקיבעון המחשבתי, ההנחות על הרתעת חמאס והערכת כוונותיו. אין הכרח שהמשבר הפוליטי יצר את הקיבעון; ייתכן שהוא רק צמצם את היכולת לזהות ולתקן אותו.
מכאן גם נגזרת שאלה שאינה טכנית בלבד: מי צריך לחקור את הכשל הלאומי, ובאיזה מנגנון ניתן להבטיח שהחקירה תזכה לאמון ציבורי ותהיה עצמאית באמת? שתי החלופות המרכזיות הן ועדת חקירה ממלכתית, שבה נשיא בית המשפט העליון ממנה את חברי הוועדה, וועדה לאומית בהרכב שוויוני לקואליציה ולאופוזיציה. לצד אלה אפשר לבחון מודל היברידי: הרכב שייבחר בהסכמה רחבה, על בסיס תנאי סף מקצועיים וכללי ניגוד עניינים, ובצדו מנגנון חלופי למקרה שלא תושג הסכמה. בכל מודל, עצמאות החקירה חייבת להיות מובטחת, ללא זכות וטו פוליטית על עדויות, מסמכים או מסקנות. הוועדה צריכה להיות מוסמכת לבחון את כלל מוקדי האחריות - המדיניים, הצבאיים והמשפטיים - בלי להניח מראש את אשמתו או את חפותו של גורם כלשהו. זהות החוקרים חשובה, אך לא פחות ממנה חשובות סמכויותיהם והיכולת להגיע לחקר האמת.
כדי להוכיח קשר סיבתי, נדרש יותר מסמיכות זמנים. יש לשחזר מי ידע מה, מתי ידע, למי דיווח, כיצד התקבלה ההחלטה ומה מנע את תיקון הליקוי. יש להבחין בין עובדות מוכחות, פרשנויות סבירות וטענות שטרם נמצאה להן ראיה. ובעיקר, יש לבדוק גם ממצאים הסותרים את ההשערה - משום שמחקר המבקש רק לאשר מסקנה שנקבעה מראש אינו חקירה, אלא כתב אישום.
7 באוקטובר מחייב אפוא בדיקה רחבה של כשלי המודיעין והפיקוד, תפקוד המערכות בזרועות צה"ל אל מול תפיסת הבטחון, ההיערכות, הפקודות ודרך יישומן - אך גם של אופן תפקודה של המדינה בשנים שקדמו לאסון. לא די להוכיח שהאזהרה הייתה קיימת; צריך להוכיח איזה פעולות ננקטו בכדי לתת לה מענה. לא די להוכיח שהמערכת הפוליטית הייתה במשבר; צריך לברר אם, כיצד ובאיזו מידה השפיע המשבר על תפיסת הבטחון ושרשרת הפעולות הנגזרת מתפיסה זו.
״אפקט מנדלבליט״ הוא הכינוי להשערה שלפיה ההליך המשפטי נגד ראש הממשלה והמשבר הפוליטי שהתפתח סביבו תרמו לשינוי בתנאי התפקוד של מערכת השלטון והביטחון בישראל. לפי השערה זו, עימות ממושך על הלגיטימיות של השלטון, חוסר יציבות פוליטית וקיטוב ציבורי עלולים להשפיע על סדרי העדיפויות, על יחסי הדרג המדיני והצבאי, על זרימת המידע ועל היכולת לערער על הנחות מודיעיניות שהתקבעו. השאלה היא אם מנגנונים כאלה פעלו בפועל בשנים שקדמו ל־7 באוקטובר, ואם ניתן להוכיח שהשפיעו על החלטות או מחדלים שהיו רלוונטיים לאסון. ההגדרה אינה מייחסת למנדלבליט או להליך המשפטי אחריות ישירה לאסון; היא מציבה לבחינה את האפשרות שמשבר משפטי-פוליטי מתמשך השפיע, במישרין או בעקיפין, על המערכת שבתוכה התקבלו ההחלטות הביטחוניות.
התרעות פיקוד העורף