הטקסט הזה מיועד למתנדנדים, למאוכזבים, למי שחושבים ששום דבר לא משנה. כמוני. הדבר המסוכן שקרה לי בשנים האחרונות הוא שהפסקתי להתעניין. פחות רצון להתעדכן, לעקוב אחרי ההתפתחויות, להתווכח. אני מניחה שאני לא היחידה. יש שלב שבו האכזבה כבר לא מייצרת כעס אלא עייפות. את מפסיקה לצפות שמשהו ישתנה, ובאיזשהו מקום מפסיקה לשאול את עצמך למה.
הדעות שלי לא השתנו פתאום. אני מחזיקה באותן עמדות, מה שהשתנה הוא האמון שלי באנשים שחשבתי שייצגו אותן. האמון בהחלטות שהתקבלו בשמן, ביכולת של מי שהבטיחו דרך אחרת לממש אותן. פער הלך ונפער בין מה שרציתי להאמין בו לבין מה שראיתי בפועל.
יש משהו כמעט מקומם באופן שבו התרגלנו לדבר על פוליטיקה. אנחנו מסבירים לעצמנו שפוליטיקאים נאלצים להתפשר, שלכל החלטה יש אילוצים, שאין חלופות מושלמות ושצריך להיות מציאותיים. מתי ההבנה הזאת הפכה לדרך שלנו להנמיך ציפיות? מתי הפסקנו לשאול לא רק מה אפשר לעשות, אלא גם מי מנסה לעשות את זה? אנחנו יודעים לדרוש דין וחשבון ממי שאנחנו מתנגדים להם. כשמדובר באנשים שאנחנו רוצים להאמין בהם, אנחנו הרבה יותר נדיבים.
אולי זאת אחת הבעיות של השתייכות למחנה פוליטי. קל לזהות את הכשלים של הצד השני, אבל כשאנשים "משלנו" מאכזבים אותנו, אנחנו מזכירים לעצמנו את הנסיבות, את האלטרנטיבה הגרועה יותר.
לפעמים כל ההסברים האלה מוצדקים. אבל כשהם הופכים לברירת המחדל, אנחנו כבר לא באמת דורשים מהנציגים שלנו לעמוד בסטנדרטים שאנחנו מציבים לאחרים. אנחנו מסתפקים בכך שהם "בצד הנכון", גם כשההתנהלות שלהם לא תמיד מצדיקה את האמון שנתנו בהם.
אני לא רוצה לוותר על העמדות שלי, אבל אני כבר לא מוכנה להניח שהשתייכות למחנה היא כשלעצמה סיבה לתת אמון באדם שעומד בראשו. אני רוצה להפריד בין העמדות שאני מאמינה בהן לבין האנשים שמבקשים לייצג אותן. זאת נשמעת דרישה בסיסית, ובכל זאת, בפוליטיקה הישראלית היא נעשתה מסובכת להפליא.
אני לא יודעת אם ישמור על התכונות שאני מזהה בו עכשיו, או אם גם הוא ישתנה בתוך המערכת. כבר ראינו אנשים שהגיעו לפוליטיקה עם הבטחה להיות שונים, ולא תמיד נשארו כאלה. אנחנו יודעים איך הסיפור הזה עלול להסתיים, ובכל זאת, בכל מערכת בחירות אנחנו מחפשים מישהו שנוכל לתלות בו את האפשרות שהפעם יהיה אחרת.
אני חושבת על האופן שבו אנחנו מגיעים לכל מערכת בחירות, עייפים, חשדנים, עמוסי אכזבות, ובכל זאת מחפשים מישהו שנוכל להאמין לו. אנחנו רוצים אדם שיחזיר לנו את הביטחון, את התקווה, אולי אפילו את התחושה שלא טעינו כל השנים שבהן האמנו לאנשים אחרים. יש משהו מפתה במחשבה שהפעם הבחירה הנכונה תחסוך מאיתנו את האכזבה הבאה.
אבל שום פתק בקלפי לא יכול להבטיח לנו את זה. מי שמבקשים את הקול שלנו חייבים להוכיח שהם ראויים לו, והאחריות שלהם אינה מתחלקת בינינו באופן שווה. הם מחזיקים בכוח, והם צריכים לתת עליו דין וחשבון.
אני לא יודעת אם איזנקוט יתברר בסוף כבחירה הנכונה, אבל ראוי לתת לו את ההזדמנות. אני גם לא רוצה להפוך אותו לתשובה לכל השאלות שאין לי עליהן תשובה. אולי זאת כל הנקודה, אני מוכנה לבחור, אבל אני כבר לא מוכנה להתמסר. אני רוצה להצביע עבור אדם בלי להפוך אותו לתקווה היחידה שלי, ובלי להרגיש שאם ייכשל, אין עוד מה לעשות. אני ממש לא מחפשת מישהו שיחזיר לי את האמונה בהנהגה, אני מחפשת סיבה טובה מספיק להמשיך לדרוש ממנה יותר.
התרעות פיקוד העורף