מותר לשנות | מרסל מוסרי

קוראים לו צביקה והוא גר בחולון, את הגיל שלו אני לא יודעת. משום שלפעמים הוא מעלה זיכרונות ממלחמת העולם השנייה, ואומר שמזל שהקשיב לאמו וברח דרך היערות, אחר כך שותק, מושך באפו ובוכה על אביו שנספה באחד המחנות; ובפעמים אחרות מעלה זיכרונות ממלחמת ההתשה, מערבב אותם עם מלחמת ששת הימים, ומוסיף מתישהו "אום רשרש ודגל הדיו", ושאיכשהו אבא שלו, זה שנספה, לחם בכל אלו ולימים גם הוא, צביקה, לבש מדים והצטרף ללחימה.

לפעמים הוא מדבר עברית, לפעמים יידיש, ופעם אפילו מלמל כמה משפטים בערבית, שאותם ניגן בקולו של מואזין. כשהסתכלנו אמר, "אל תדאגו, זה מהתורה שלנו, רק בערבית".

בכל עיר יש צביקה כזה, טיפוס משונה בלי כתובת, משפחה או עבר. כולם מתייחסים אליו בבדיחות הדעת ומציבים אותו כחלק מנוף הילדות והבגרות. אבל אם לא ראו אותו כמה חודשים, משהו חסר בהם. מיד ישאלו את זה שלידם, במקרה שלי, אבי, "תגיד, מה עם צביקה? הרבה זמן לא ראיתי אותו".

בדבר אחד צביקה דבק תמיד, בסיפור על סוקרטס, הפילוסוף היווני הגדול. בשכונה של אבי, בתל גיבורים, יש מין מקלט ציבורי גדול. אחת לזמן מה, ברגע שהחשיך והאמהות התחילו לקרוא לילדים לשוב הביתה, ופנסי הרחוב נדלקו וקיבלו את הבדידות, עלה צביקה על גג המקלט, שגובהו לא יותר משני מטרים, והתחיל לספר את אותו הסיפור, שלפני שנים רבות מדי, כאשר סוקרטס נידון למוות באתונה, הציעו לו חבריו להימלט מן הכלא. הם עשו הכל בשבילו, תכננו את הבריחה, דאגו לכל הדרוש, כולל מחבוא, אוכל וקשרים עם האנשים הנכונים. כל שהיה צריך לעשות הפילוסוף הוא להסכים.

אבל סוקרטס סירב בתוקף, אף שידע כי ימיו ספורים. סוקרטס האמין כי אדם אינו רשאי להפר את חוקי עירו או מולדתו רק משום שהכרעת הדין שניתנה אינה נוחה לו, גם כאשר המחיר הוא חייו.

בכל פעם סיים צביקה את הסיפור על סוקרטס באותן המילים ובאותו הפאתוס: "וכך, חברים ושכנים יקרים, בשנת 399 לפני הספירה שתה סוקרטס את כוס הרעל שנתנו לו, ומת. ומה זה אומר?", שאל בחלל הגינה הריק, אלא אם עבר שם איזה נרקומן ששיתף פעולה וביקש 20 שקל כדי להגיע לבאר שבע או לאתונה. "זה אומר שעל עקרונות אסור לוותר. תוותרו על הכל, אבל את העקרונות שלכם אל תמכרו. תודה רבה", הודה לכולם וירד מהגג. אבא שלי מספר שלפעמים הגיע לבית הכנסת פצוע או מדמם, והחזן הבדחן נהג לשאול אותו "מה צביקה, שוב נפלנו מהבמה?".

"כן, כבודו", ענה לו צביקה, "אבל אחרי היערות של פולניה, מה זה קצת דם בשבילנו?".

אני כותבת את זה ועולה בי חיוך. אלו אנשים וסיפורים שמתמעטים בנוף הציבורי והרגשי, מתחשק לי שצביקה יחיה לעולם, אף על פי שבאמת לא פגשתי אותו הרבה זמן.

לאחרונה יצא לי לחשוב קצת על הסיפור הזה של סוקרטס, ואני תוהה כמה מאיתנו באמת נאמנים לעקרונות שהיו להם בעבר. מודה ומתוודה, מלבד בתי, גידולה על הצד הטוב ביותר, והקרבת חיי בעבור חייה (טפו טפו טפו, שלא נצטרך), אני לא נאמנה לשום עיקרון.

וזאת משום שאנחנו דינמיים, העולם משתנה, המכות שפעם כאבו לנו ודיממו, הופכות לשכר לימוד ולצלקות שמזהירות מלהיכנס שוב לאותו המקום. אדם שפעם חשבתי למתנשא, אליטיסט, סנוב, הפך מתישהו לאדם שביקשתי ללמוד ממנו, ואחר כך לאדם שעליתי עליו בידיעותיי. היום הוא האיש הכי פשוט בעיניי.

דברים שבעבר החשבתי כטרגדיות וגרמו לי לקרוס, לאבד עשתונות ולהרהר בהם במשך לילות לבנים, נראים לי היום דביליים וזניחים. כי בסופם של אותם הלילות, השמש זרחה, והביאה לי את כל הפתרונות שהייתי צריכה.

עוד כמה דברים שפעם הייתי נאמנה להם והיום כבר לא?

1. התביישתי ללבוש בגד ים, חשבתי שכל החוף מביט על גופי ועל ירכיי, ואז נולדה בתי, ורצתי איתה על החול החם, והבגדים והאמונות המעכבות נשרו מאליהם.

2. נתתי לכל אדם את רחמיי. זה שסיפר לי על גרושתו המתעללת, משפחתו המזניחה, חבריו כפויי הטובה, זכה ממני למחוות אהבה מטורפות, לרחמים ולחסדים שביטלו אותי, רק כדי שיקבל תיקון על מה שעבר. היום אם יבכה מולי אדם על משפחתו, על חבריו ועל גרושתו, אבחר להאמין להם ולא לו.

3. הייתי כל כך נעולה על עניין ההעברה הבין־דורית. אם הוריי לא הצליחו להתנהל כלכלית, אלך גם אני בדרכם, כי כמה קלפים טובים כבר יש לי? ואם גנטיקת ההשמנה של שני הצדדים במשפחה שלי כל כך חזקה, אז אין סיכוי שאצליח לרזות. ואם אמי קיבלה התקפי זעם בגלל טיפולי שתיקה שעברה, וניפצה דברים על הרצפה, סביר שגם אני אהיה כזו. בבגרותי, כשראיתי שאוטוטו אני נהפכת לכזו, עבדתי שעות נוספות, כתבתי מחזה למישהו בכלום כסף (ששמו ככותב המחזה מתנוסס בתוכנייה עד היום) ושילמתי למטפלת שתגדע לי את האמונות הרעות והמגבילות הללו.

4. הפסקתי לרחם על עצמי. את העצב המתוק, התוגה, תמיד חיבבתי. החיים גם נתנו לי מספיק סיבות להתעטף בו, אבל אין בזה שום דבר סקסי, מקדם או מאפשר. נכון, כשאני בעצב הכתיבה שלי טובה פי כמה (לפי הטור הנוכחי, תוכלו להסיק שאני לא בעצב כרגע), אבל למדתי מתי לשים לו סטופ, כי ברגע הוא שואב אותי למיטה, לזיכרונות ילדות רעים ולחוסר מעש.

5. אני לא מרצה. לא כל בקשה של מישהו חייבת להתקיים, ולא אוותר על כספי, על זמני או על האנרגיה שלי כדי שאדם אחר, מלבד בתי, יחייך. אלא אם אני בוחרת בזה ובתנאים שלי.

6. לא לוקחת כל עבודה. מצבי הכלכלי יכול היה להיות טוב פי כמה, היו ימים שעוד לפני שהגיעה ההצעה כבר הסכמתי לה והתעקשתי שישלמו לי רק בסוף, כדי שיהיה לי הדחף לעבוד. היום אני מבינה כמה ערך יש למילים ולכישרון שלי, עדיף קצת פחות חו"ל ולדחות את קניית הדירה בעוד שנתיים או שלוש, אבל לא להישחק ולמכור את מילותיי בזול.

7. השנה קטעתי את הממלכתיות. למעשה, בקרוב עולות שתי תוכניות שבהן אני לא הסופרת והעיתונאית מרסל מוסרי, אלא אני מרסל האותנטית הרבה יותר, מצחיקה, פלרטטנית, קצת ברוטלית עם קורט שכונה, וחופשייה פי כמה. שנים רציתי לעשות את זה, ולא העזתי.

8. לא לוקחת צד. רובנו צפינו בעליהום שעבר יהודה לוי כשנשאל על הבחירות, הוא אמר שכל אדם צריך להיות המנהיג של עצמו, ולא סיפר למי הוא מצביע. כולם תקפו אותו ואמרו שהוא פרווה ופחדן. מותר לו לא להביע דעה. וגם לי מותר, ואני לא חייבת כלום לאף אחד. דבר אחד אני יודעת, שזו המדינה שלי, ואני אוהבת אותה, ושום טרנד של שנאת המדינה לא יכול לסחוף אותי. ומותר לי גם לחשוב שההנהגה צריכה להשתנות כי די, ומותר לי גם לחשוב שאין אלטרנטיבה נורמלית, ומותר לי להחליף את דעותיי גם עוד 60 פעם אם ארצה, וגם לכם מותר, כי העולם הזה לא שייך לקפוצי השפתיים ולעברייני המקלדת. הוא שייך לנו. האנשים הרגילים שמבינים שהמים זורמים, והם משתנים, ותובנות אחרות מגיחות. זה בסדר גמור.

כמעט 2,500 שנים חלפו מאז לגם סוקרטס מכוס הרעל שלו ומת. אבל לא הרבה השתנה, אנשים עדיין מעריצים עקביות, אדם שעושה את אותו הדבר במשך שנים (בין שלהאמין בשתי גדות לירדן, או בשתי מדינות לשני עמים) מוערך יותר מאנשים שמטים אוזן ומקשיבים לדור, לצרכים ולחלשים שקולם לא נשמע. מוזר. מותר לנטוש עקרונות, מותר להגיד "סליחה, טעיתי", מותר להושיט יד לזה שדעותיו שונות, מותר לצפות בשמחתו של המנצח מבלי שזה יגדיל את שנאתו של המפסיד. מותר ואף רצוי לצאת מהקיבעון המחשבתי ולגלות עוד מהעולם הגדול והיפה הזה.

בשבוע שעבר פרסמתי סיפור על גבר אחד שאביו נפטר, ולפני שיצא מבית העלמין, נטל ידיים ובירך על הנטילה. בבוקר שלמחרת פרסום הטור כתבה לי אישה אחת שהיא מאוד אוהבת לקרוא אותי, אבל איך זה שלא ידעתי שבבית העלמין לא מברכים על נטילת ידיים?

רציתי להגיד לה שזה הדמיון הספרותי שלי, ולשאול למה היא מתייחסת לטפל ולא לעיקר, או שלא לענות בכלל.

ובמקום זה, נשמתי, הודיתי לה על התיקון וההארה, הערכתי מאוד את זה שהיא קוראת אותי ואף סיכמתי בשבת שלום ובנשיקות.

שיח כזה מרווה כל צימאון, אחרי שנים של איבה, בואו ננסה, ולו רק לרגע, לשתות מכוסות של חמלה, ואת כוסות הרעל להשאיר לאלו שקמים עלינו לכלותנו.

לחיים.