הייתי בן שנתיים כאשר אבי גויס למבצע קדש; איזו מלחמה קולוניאליסטית, מיותרת ומגוחכת היא הייתה; כמה ממהותה הלוחמנית החפה מערכים אלמנטריים הסגירה ישראל כאשר הסכימה לכבוש את מדבר סיני כפעולת הסחה נגד מצרים. הדיון באיוולת שלה לא התקיים מיד, ואבי, שהיה סוס קרבות ותיק וצוהל למדי, התייצב היכן שאמרו לו. הוא היה בן 17 כאשר שכנע את אביו לחתום לו על הרשאה להתגייס לצבא הבריטי; סבא היה השטאנץ של אבא, אם כי יותר זהיר ומחושב.
עם הצבא הבריטי לחם אבי בצפון אפריקה (כמה הוא אהב את פילדמרשל מונטגומרי), הגיע לאיי פלופונס היווניים והמשיך לאירופה. כאשר המלחמה נגמרה, רץ אבי להצטרף לאחרת. הוא התגייס לפלמ"ח וליווה שיירות לירושלים. אחר כך עבר לפלי"ם והיה אחד מאלה ששחו עם החבל מהספינה לחוף קפריסין כדי שיהיה לעולים כיצד להגיע לספינה. הוא הספיק את מבצע קדש וששת הימים. ביום כיפור הוא פינה פצועים מהרמה במכונית הפרטית שלו. במשך שנים חיפשו אותי מעמותת פלמ"ח כדי שיופיע בה. נדמה היה לי שהתעצלתי וגם חשדתי שלא יהיה לו עניין. הוא מת ב-1981 בגיל 55. עשו לו ערך יפה. הייתי צריך לעזור קודם.
לפני מותו גמר לכתוב ממואר. אז קראו לזה זיכרונות. היו בו מלחמות רבות מדי ומלחמת קיום לא פחות. הספר היה הזדמנות להפריך טענה שעלתה נגדי: ילד בן שנתיים לא זוכר את אביו שב מהמלחמה. קל וחומר שאין מצב שהוא מסוגל לתאר היכן היה ועם מי. אבי זכר כמוני. את הדפיקה בדלת דירת סבתי וסבי בג'ורג' אליוט 16. את מראהו בזקן עבות, כובע גרב ורובה צ'כי על כתפו. כיצד חיבק את אמי ואותי. זכרתי את הדירה הקטנה שהייתה מלאה פריטי אומנות נפלאים. את המרפסת המקורה שבה ישנתי עם אמי. והעיקר, אני זוכר את אבי עומד בדלת והיה כל מה שרציתי באבא. ניסיונות לשכנע אותי שבן שנתיים לא זוכר סצינות כאלה, קרסו מול מבחן העובדות.
לא שכחתי את הבחירות. אבל מה לי ולבחירות. בחרתי לספר את מבצע קדש דרך עיניו מתוך ספרו "קליידוסקופ". אם שואלים אותי, מבצע קדש הוא הצעד הראשון באובדן הדרך. ששת הימים העלתה אותנו על הדרך שבה אנחנו מידרדרים עד היום; קדש היה יריית הפתיחה.
"בשעות המאוחרות של הלילה הגענו לשדה בוקר והתארגנו לשינה מאולתרת בתוך כלי הרכב. כל אחד ניסה לחשוב ולנחש: מה פשר הגיוס הבהול הזה? את מי אנחנו הולכים לתקוף? למחרת ריכזו את כל החטיבה מסביב למשאית שדלתות ארגזה פתוחות. על הבמה המאולתרת עמד מפקד החטיבה ובמילים פשוטות אמר לנו שברגע זה הוצנחו יחידות צנחנים באזור המיתלה ומלחמת סיני פרצה. "תפקידנו", הסביר המפקד, "לעשות את המסלול של משה רבנו אבל בכיוון ההפוך. אנחנו צריכים להגיע לשארם א-שייח' ולכבוש את המקומות בדרך אליה. עוד כמה שעות אנחנו יוצאים דרך הקניונים של וואדי ג'ירפי".
"יצאנו לכיוון וואדי ג'ירפי ואחרי כמה שעות של נסיעה נתפסתי פתאום בכאבי גיהינום באזור המותניים. מבלי להיות רופא, הבנתי שאני סובל מהתקף חול או אבנים בכליות. מוצ'ניק, שותפי לנהיגה, ראה שאני מתפתל מכאבים והציע שייגש לסרן ב' ושהוא יפעל בנידון. 'שלא תעז', איימתי עליו, 'אתה רוצה לגרום שיפנו אותי. שב בשקט ואם תהיה ילד טוב, בהזדמנות אתן לך לנהוג בקומנדקר'".
"את הלילה הראשון עשינו בבקעת הירח (ראס אל-נאקב). קור אימים כזה עוד לא הרגשתי בחיי. ואני לבוש קיצי ובסנדלים. ברגע מסוים צפצפתי על כל המלחמות. לקחתי פח ריק, מילאתי אותו בחול, שפכתי בנזין על החול והדלקתי. ישבתי והתחממתי ליד הפח הבוער. לא עזרו האיומים שאכבה את האש. אני מעדיף להיהרג מפצצה של מטוס ולא למות מקור. מעולם לא אהבתי כל כך את הבוקר.
"תוך כדי דהירה של החטיבה ברכב בריטי ואמריקאי, נזכרתי במדבר המערבי ובמלחמת העולם השנייה. היו לי שתי מחשבות: כאילו דריכה במקום מבחינה של מלחמות; תפסתי את עצמי שאני שמח והופך לאימפריאליסט. כובשים ומתרחבים ולא יהיו יותר מלחמות. עם אימפריה כזאת נוכל להביא שקט לילדים שלנו. בניצחון הגדול של ששת הימים התחלתי להסס. נשאר רק לקוות שתימצא נוסחת פלא שתביא לנו קצת שקט.
"בשעת לילה מאוחרת שמענו זמזום משונה וחשוד. עד שהתחלנו לפתח תיאוריות, נזרקה פצצת תאורה מכיוון הזמזום. איך שהבקעה כולה מוארת באור יום, חטפנו הפצצה כושלת מאליושין מפוחד. האליושין נמלט מהר אחרי שהשליך את כל המטען. חפרנו שוחות עם הידיים וכלי אוכל. העיקר להיות בתוך האדמה. באותו לילה לא העזתי להדליק פח חול ספוג בנזין.
"למחרת, כשהשמש הייתה יכולה לטגן ביצים, נתקענו בקניון ארוך שקרקעיתו הייתה חול טובעני שגרם לכל החטיבה לשקוע בחול. הצלחנו לדחוף את כלי הרכב בידיים. נדמה לי שחטיבה אחרת עם מפקד אחר לא הייתה מצליחה לצאת מהחול. רוב החבר'ה היו אנשי חקלאות עם ידי ברזל. בערבו של אותו יום נתקלנו במחסום סלעים טבעי. אנשי ההנדסה נכנסו לפעולה ופרצו את הדרך, שהזכירה לי את פריצת הדרך לירושלים. אם המצרים היו מציבים על ראש הצוקים שתי מכונות ירייה, הם היו מסוגלים לעכב לפחות לשבוע את כל החטיבה.
"בלילה התחילה לכרסם דאגה. אולי מפציצים את היישובים בעורף. למרות שחיל האוויר הבריטי חיסל את שדות התעופה המצריים, מי כמוני הכיר את הבריטים עם ה'איזי איזי' שלהם. היה לי בן רק בן שנתיים שכבר מרגיש קהות בשיניים כי אביו אכל בוסר. התחנה הבאה הייתה דהב. שם היו אמורות להמתין לנו נחתות של חיל הים עם חביות דלק כדי לתדלק את הרכבים. מכיוון שנסעתי בראש השיירה, הייתי עד לאסון שפקד אותנו. הבדואים ברחו על גמלים וחמורים והערכנו שהמקום ריק. מתוך זהירות, נשלחה כיתת סיירים לבדוק. כשהיו בטוחים שהכל נעזב, הם התקדמו חשופים ליעד. מתוך עץ דקל גדול שכפותיו ירדו ונהפכו למין סוכה, נפתחה אש תופת על הסיירים. ארבעה מהם נהרגו במקום. אחרים נפצעו. תוך מספר דקות חוסלה חוליית סודנים אמיצים שנשארו להילחם נגד חטיבה שלמה. נורא לראות הרוגים שלנו שלפני כמה דקות דיברת איתם.
"העציב גם לראות את הסודנים שרועים על החול ודמם מרווה את החולות שאינם חשובים לנו ולהם. נכנסתי למאהל הקטן שהיה ליד הדקל וראיתי על שולחן מכתבים שלא נשלחו. לקחתי את המכתבים כולל מעטפות שהיו ממוענות בהחלטה נחושה לשלוח אותם למענם. פייפר נחת על שפת הים ואסף בכמה נגלות את הפצועים וההרוגים. נשארנו עם כאב ועם הרגשה שניתן היה למנוע את הקטילה הזאת. בינתיים הגיעו הנחתות עם המכלים. תדלקנו את הרכב וחזרנו לקניון שהוביל למתחמים של ראס אל-נצרני.
"איזה חובש הציע שאתפנה עם הפצועים מדהב. לא קיבלתי את ההצעה. המשכנו עוד יומיים בתוך הקניונים עד שהגענו למניפת סחף רחבה שהשתרעה מול ראס אל-נצרני. אותו שטח רחב ידיים היה זרוע מוקשים. עד שנפרץ תוואי לרכב היינו עדים להפצצות חיל האוויר שלנו על התותחים הענקיים שאיימו על השיט במצרי אילת. ראינו שאחד המטוסים שלנו נפגע והטייס נטש אותו וצנח קרוב למצרים. לרכב שלנו לא הייתה אפשרות לדהור אליו. אילו הספקנו להגיע קודם, היינו מצליחים לחסוך לטייס יהונתן את העינויים שעבר בשבי. טייס אחר שנפגע, חולץ מתחת לאפם של המצרים במבצע אמיץ של טייס פייפר. המצרים פתחו במנוסת בהלה לכיוון שארם א-שייח' כשהם זורעים לאורך הדרך נעליים ובקבוקי קוקה קולה ריקים ומלאים. הזכירו לי את הימים בצבא הבריטי עם הקוקה קולה הטובה שלהם.
"דבר ראשון שעשיתי בראס אל-נצרני, היה לחפש קומנדקר נטוש. כשמצאתי אחד שחררתי אותו בעזרת יוסק'ה המכונאי מהסטרטר שלו והעברנו לקומנדקר שלנו. סוף-סוף, אחרי קילומטרים רבים, הייתה לי התנעה ללא מדרון או דחיפה. בלילה זמזם מטוס מעלינו עד שנשמע במכשיר הקשר קולו של 'אבא של' או 'בעלה של'. כך הסווה המפקד את זהותו מהאזנה מצרית. הרמטכ"ל הגיע בלילה בפייפר שהסכנה לטוס בו לא הייתה פחותה מאש נ"מ. הוא חג מעלינו, שוחח עם המח"ט והשרה עלינו תחושת ביטחון.
"למחרת זינקה החטיבה בדהירה לכיוון שארם א-שייח' והחלה תחרות בינינו והצנחנים שבאו מכיוון א-טור. כל אחד רצה להיות הכובש הראשון. המצרים של 1956 היו מאוד עלובים. צבא אחר, עם ביצורים ומתחמים, היה יכול להחזיק מעמד חודשים. שארם נכבשה מהר וזול יחסית. כשאלפי שבויים בידינו, כולל גנרלים. לא חסר גם כאב עם השמחה על כניעת המצרים. אחרי שכל המצרים נכנעו והפסיקו לירות, הטיל מטוס שלנו פצצה בקרבת מקום לאנשים שלנו שנפגעו.
"אסון נוסף קרה מטר ממני. מאחד הבונקרים שכנראה לא שמע על הכניעה, נפתחה אש. צרור שלם פגע בחייל שלנו. אם זכרנו את הסיפור על טרומפלדור שמעיו שפוכים, הייתה לנו מהדורה חדשה. אני זוכר שהחובש התייאש מאותו פצוע, שמבחינה קלינית היה מת אבל מבחינה ויזואלית בעיניי היה עדיין חי. הפנים היו חיות אבל הבטן מרוטשת. תמונה שגרמה לי סיוטים לכל החיים. אבל על פי הסטטיסטיקה, המלחמה נגמרה בזול יחסית.
"אחרי המפקד נסחבתי בשארית כוחותיי אל מתחת לקומנדקר על מנת להתייחד עם הכאבים והכליות. מסתבר שהיו עוד אנשים טובים כמו סרן ב', שהלך והלשין למח"ט ודרש ממנו שיפנו אותי באחת הדקוטות שנחתו והמריאו משארם. בערב גררו אותי לשדה התעופה המאולתר, השכיבו אותי על יד הקיטבג והרובה הצ'כי ואמרו לי להמתין למטוס שייקח אותי עם כל הגנרלים השבויים לכיוון הארץ. באותו לילה נערך קומזיץ חטיבתי מהכבשים הנטושות שהסתובבו בלי רועה ובלי אבא. השוחטים הגיעו. לזכות החבר'ה ייאמר לא שכחו אותי ואפילו שם, בהמתנה למטוס, הגיעו אליי עם צלע כבש, חצי צלויה חצי נאה, ובקבוק קוקה קולה חם ויקר מציאות. כך חגגתי את הלילה האחרון בשארם א-שייח'. לילה במירכאות, כי חיכיתי לילות אחדים עד שבא המטוס להטיס את השבויים המצרים החשובים.
"מהמטוס הגיח ידידי הטוב ארנון, שבא לראות את שארם וכשיחזור יוכל להביא דרישת שלום חיה ממני. רצה הגורל וחזרנו יחד באותו מטוס. דקוטה עייף שהיה עמוס בכל הגנרלים שיכלו להשתלט בקלות על המטוס ולחטוף אותו לעקבה. סך הכל שמרו על השבויים אני, שהייתי חמוש בצ'כי עלוב ומקסימום יכולתי לפצוע אחד מהם, וסרן מחיל האוויר, שהיה איש הקשר של החטיבה שלנו חמוש בתת-מקלע. לו זינקו עלינו, היו מתגברים בקלות תוך שתי דקות. במקום לזנק, דיברו איתנו ורעדו כשהמטוס טס נמוך מעל הים לכיוון אילת וכל כיס אוויר שנתקלנו בו הפך את הגנרלים לחיוורים.
"קולונל מצרי שהיה מפקד ראס אל-נצרני, אמר לי שהוא חשב וציפה לכל האפשרויות: נחיתה מהים, צניחה מהאוויר. רק לא הופעת חטיבה שלמה מהקניונים הנוראים האלו. כל הכבוד לישראלים.
"ואיך התנהגו ההורים המתורגלים לדאוג בשקט. השתדלתי להראות להם שהכל בסדר. פשוט עוד מלחמונת והכל יחזור לקדמותו. כל הכבוד לזקנים האלה. מאיזה חומר הם קורצו. אצלם הכל פשוט, כך בכל אופן נראה לי. כאשר צריך ללכת - הולכים. אם צריך לחכות - מחכים. אלה הם הגיבורים האמיתיים.
התרעות פיקוד העורף