רחל אמנו מופיעה בספר ירמיהו כסמל לכאב עצום. הנביא מתאר אותה כמי שקולה נשמע ברמה, כשהיא מבכה את בניה ומסרבת להינחם על אובדנם. בכי של אם, וגם בכיו של עם. אך בהמשך ספר ירמיהו, מופיעה גם תקווה: "וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם". לאחר בכי, אובדן ושבר מוצגת אופטימיות. תיקון והתחדשות עדיין אפשריים.
באופן סמלי, כאן נפגשים קולה של רחל המבכה את בניה, וקול האומה המבכה והחרדה מהרצח ומהמשמעויות החברתיות הנובעות ממנו. בכייה וקולה של רחל מסמלים את סירובה להשלים עם סבל העם ועם היציאה לגלות. הקול העכשווי שנזעק לאחר רצח רבין בוכה ומזהיר מפני המחיר הנורא של שנאת אחים ואלימות בין שבטי העם.
אין זה סוד כי בבתי ספר רבים בחינוך הממלכתי-דתי וגם בכנסים של ציבור דתי, בוחרים בי"א בחשוון לציין בעיקר את יום פטירת רחל אמנו ופחות את רצח רבין. הדבר נגזר ממערכת יחסים מורכבת בין הציבור הדתי-לאומי לציבור הציוני האחר בישראל. בעקבות רצח רבין, דתיים לאומיים רבים התקשו להתמודד עם אווירה ציבורית מאשימה. אך אם נעמיק בהבנת משמעות יום פטירת רחל אמנו, נוכל לציין את המשותף בין האירועים שהתרחשו בי"א בחשוון.
רחל אמנו היא דמות מופת, אך כמו כל אבותינו ואמותינו היא מגוונת. היחסים בין רחל ולאה היו מורכבים. היו בהם חסד ואהבה, והייתה גם תחרות על אהבת יעקב ועל ההמשכיות הדורית. בהמשך ההיסטוריה הייתה גם מחלוקת חריפה בין בניהן. ריב האחים הוביל לחורבן ולגלות העם מהארץ.
לכן רחל אמנו, זו המבכה את בניה ומייחלת לשובם לגבולם, מייצגת משמעות חברתית עמוקה. אותה רחל מבכה בוודאי גם את רצח רבין ואת שנאת האחים, ומחייבת להבין את שורש המחלוקת והאלימות בישראל ואת תוצאתן המסוכנת.
אזכורה של רחל אינו רק הזדמנות להתייחד עם כאבה, מצוקתה ותפילותיה, אלא גם קריאה לפעול למען תיקון חברתי. י"א בחשוון שולח אותנו לעורר דיון אמיתי בשפה שלנו, בגבולות המחאה ובאחריות הציבורית של האזרחים ושל המנהיגים. החברה הישראלית חייבת ללמוד לנהל מחלוקות ולהכיר בכאבו של מי שחושב אחרת. זה הזמן לשמוע את ריבוי הקולות: את קול הדם הזועק מן האדמה ואת קול האם המבכה. ואם נקשיב היטב, ונטמיע משמעות, אולי נצליח למנוע את הבכי הבא.
התרעות פיקוד העורף