"יצחק וסרלאוף, איך אתה לא מתבייש להראות את הפנים שלך פה?", הטיחה בו. "בן גביריסט, כהניסט, חשבתי שעברת לגליל, לא? מה אתה עושה פה בתל אביב? תתבייש לך". היא המשיכה לצרוח, הטיחה בו שהוא אחראי לאסון השבעה באוקטובר ודרשה ממנו לעזוב לגליל.
אני מעריצה את וסרלאוף על שהתאפק. על שלא השיב באותה מטבע, שלא איבד את עשתונותיו ולא הפך את הבדיקה הרפואית של בנו לזירת התגוששות פוליטית. לא פשוט לעמוד מול מופע כזה, בוודאי לא כשאתה עם תינוק בן כמעט שבוע. אבל הסיפור הזה גדול מאישה אחת שצורחת במסדרון של קופת חולים או בית חולים.
מאז קבעו וסרלאוף ומשפחתו את מעונם בצפון תל אביב, בתקופת ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית, הפך ביתם למוקד מחאה. מפגינים הגיעו שוב ושוב, נשאו שלטים בגנותו, רדפו אחריו בשבת וצעקו לעברו כשיצא ללוות את ילדיו למוסדות החינוך. כבר שנים, לא רק בזמן בחירות, שהוא ורעייתו נאלצים להתמודד עם חבורה מטורפת ואלימה מן האגף השמאלי שרודפת אותם. אצלם אין הפרדה בין היותו שר להיותו אבא. נרדף ומושמץ לעיני הילדים והמשפחה.
אבל גם מגל לא טען שאיזנקוט הוא קוף. אלא שהוא משמש כחזית לאחרים שמושכים בחוטים מאחוריו. אפשר להסכים עם הפרשנות הזאת ואפשר שלא, אבל זה היה הנימוק, והוא נשמע אמיתי. בעקבות המילה "קוף", היו מי שהזדעזעו עד עמקי נשמתם, מיהרו לגנות, לגדף, לנזוף, לקונן ולהציג את הדברים כאילו מדובר בחציית כל גבול אפשרי.
ואני שואלת איפה אתם, כל אותם מזועזעים, כשאישה צורחת על וסרלאוף כשהוא מגיע עם תינוק לבדיקה רפואית? איפה החלחלה מול מופע השנאה הזה? איפה הגינויים, איפה האנשים שממהרים להסביר לנו כמה נמוך הידרדר השיח הציבורי? בסרטון שבו מותקף וסרלאוף אפשר לראות שאיש לא קם לעצור את התוקפת. למעשה, מסביב הייתה דממה. איש לא קם לומר לה: תפסיקי, פשוט תפסיקי. במה הוא חטא?
אני בספק אם יש מי שלא יודע. בטח כולם שמעו על הבוקר ההוא שבו הגיעו מפגיני שמאל בצעקות לביתה כשהיא מתחננת שיעזבו כי יפחידו את בתה עם המוגבלות. גוטליב סיפרה שבעלה של התוקפת ניסה להרגיע אותה, אבל מסביב כולם שתקו. מקווה שזה בסדר אם אקרא לאישה אלימה בספארי – בהמה. לא בא לי לקרוא לה קופה.
איך מילה שנאמרת בשידור בגנות ראש מפלגה הופכת ל"סערה ציבורית" והאשמות בדבר גזענות של הדובר, אבל התנהגות כזאת כלפי שר בבדיקה פרטית מחליקה בשקט? אולי מפני שיש אנשים שהגבולות שלהם גמישים מאוד. אלסטיים כאלה, מין "מר גמיש", אבל הם נזעקים כשהפגיעה היא באדם שהם מזדהים איתו, תומכים בו ובמפלגתו. כשמדובר ביריב פוליטי, הם לא מוצאים לנכון להגיב.
הבעיה מבחינתם היא שהוא מתעקש לחיות ביניהם, בלי להוריד את הראש ובלי לבקש רשות. תראו איזה חצוף. איך הוא לא מבין את הרמז. איך הוא מעז להישאר. אם זה לא מפגן של אליטיזם, התנשאות וגזענות – מה כן?
אחרי חודשים של הפגנות מול הבית, הטרדות והפיכת המשפחה לחלק מהוויכוח הפוליטי, המחיר המשפחתי והנפשי כבד. כי לא רק השר משלם אותו, אלא גם אשתו וילדיו. הם לא נבחרו לכנסת, לא שרים בממשלה ולא ביקשו להיות חלק מהמאבק הפוליטי הזה.
לא נראה לי שווסרלאוף מתכוון לוותר, וטוב שכך. ה"זכות" לגור בתל אביב אינה שמורה לאנשים בעלי דעות מסוימות, והזכות לחיים פרטיים אינה פרס שמקבלים רק מי שמשתייכים למחנה הנכון.
מי שנחרד כל כך מפרשת "הקוף", מי שמיהר להוקיע את ינון מגל על בחירת המילה שלו, אמור לכל הפחות לשאול את עצמו מדוע מול אירוע מתועד של תקיפה מילולית והשפלה של שר שמחזיק תינוק בן ימים ספורים, הוא אינו חש את אותו צורך להגיב.
לא צריך להסכים עם וסרלאוף או להיות איש ימין כדי להבין שאישה שצורחת על אבא שמגיע עם התינוק שלו לבדיקה רפואית חצתה גבול. אבל מי סופר? כולה אחד מעוצמה יהודית. לא "משלנו".
התרעות פיקוד העורף