אמה שלחה לי את ההתכתבויות. מה שתפס אותי במיוחד היה התשובה של הילדה. אפשר לשמוע בה ניסיון להקטין את הדבר שבגללו תוקפים אותה. אבל כאן טמון מחיר שקשה למדוד: האפשרות שילד יהודי ילמד שכדי להיות פחות מטרה, כדאי להיות קצת פחות מזוהה כיהודי.
בשנים האחרונות אנחנו שומעים יותר ויותר על אנטישמיות ברחבי העולם: על יהודים שמותקפים, על שיח שנאה ועל מי שנתקלים בעוינות משום שהם יהודים או מזוהים עם ישראל. אבל בתוך המציאות הזאת יש שאלה נוספת, שיש לה משמעות ישירה גם עבורנו בישראל: מה עושים החיים בצל האנטישמיות ליהודי התפוצות – לזהוּתם, לתחושת השייכות שלהם ובעיקר לקשר שלהם עם ישראל?
מאז 7 באוקטובר אני מזהה לחץ הולך וגובר להפריד בין יהדות לבין ציונות וישראל. ככל שהקשר לישראל נעשה טעון יותר, גדל גם הסיכון לבידודה של ישראל לא רק בזירה הבינלאומית אלא גם בתוך חלקים מהעולם היהודי עצמו.
את הלחץ הזה אני פוגשת גם בתוך הקהילה היהודית. בחודשים שאחרי 7 באוקטובר הוזמנתי לישיבות של מועצות מקומיות בקונטיקט כדי להסביר על חמאס ועל אירועי 7 באוקטובר. בין הדוברים שתמכו בעמדה הפרו-פלסטינית היו יהודים שהבליטו במכוון את זהותם היהודית כדי להבהיר שהתנגדותם לציונות ולמעשיה של ישראל אינה, מבחינתם, אנטישמית. היהדות הוצגה כאן כזהות שאפשר להפריד מן הציונות ומן ההזדהות עם ישראל.
במקביל, יהודים מספרים לי שהם עוזבים בתי כנסת שהיו ביתם במשך שנים משום שלתחושתם ישראל הולכת ונעלמת מחיי הקהילה. ובמקרים אחרים, הכעס על ישראל עובר אל היהודי עצמו.
אצל ילדים המעבר הזה מטריד במיוחד. שאלתי את האם מסיאטל מה הילדים בבית הספר ראו ושמעו על ישראל. היא נזכרה בסרטון של CNN על המלחמה בעזה שהוקרן לפני תחילת ההטרדות. אין בכך כדי לקבוע מה זה גרם להן, אבל חשוב לשאול אילו מסרים על ישראל פוגשים ילדים בבית הספר.
זה אחד המעברים שאני מנסה לאתר כשאני חוקרת תהליכי הקצנה: ממעשיה של מדינה לאחריות שמיוחסת לקבוצה שלמה, וממנה לאדם שנמצא מולך. ישראל הופכת ל"אתם", ופתאום ילד יהודי-אמריקאי נדרש לתת דין וחשבון על מעשיו. והלחץ הזה מציב שוב ושוב במבחן גם את הקשר בין יהדות לבין ישראל.
ערעור השייכות
לפני כמה שבועות פנתה אליי שוב האם מסיאטל, הפעם לקראת בת המצווה של בתה. המשפחה תכננה לשלב במצגת ברכות מצולמות משני חיילים ישראלים. עורכת הווידיאו, שכבר ידעה שהמשפחה יהודית, הודיעה שסרטון עם חייל הוא מבחינתה "קו אדום", ולכן לא תמשיך בפרויקט. את ההודעה סיימה באיחולי יום הולדת שמח.
"זה לא יום הולדת, זו בת מצווה", השיבה האם. "אנחנו יהודים. חמאס הוא ארגון טרור שהורג יהודים. זה מאוד אישי עבורי". ובהודעה אליי כתבה: "מה אנחנו בכלל עושים פה? כולנו שייכים יחד לישראל". עבור האם, היהדות והקשר לישראל לא היו דברים נפרדים. אותו לחץ שיכול להביא להתרחקות, חיזק אצלה דווקא את תחושת השייכות.
הפער הדורי ניכר גם בנתונים. במחקר הקהילה היהודית של בוסטון מ-2025, 39% מבני 18-29 דיווחו שהזיקה הרגשית שלהם לישראל נחלשה מאז 7 באוקטובר. בבריטניה, סקר שערך באותה שנה המכון לחקר מדיניות יהודית (JPR) בקרב יותר מ-4,800 יהודים מצא כי בקרב בני 20-29, 24% הגדירו עצמם אנטי-ציונים ועוד 20% כלא-ציונים. אנחנו מודדים מה עושים ליהודים, אבל כמעט לא מודדים מה חוויית האנטישמיות עושה ליהודים.
זה לא רק סיפור על אנטישמיות בתפוצות. במשך דורות תמכו קהילות יהודיות בישראל, תרמו לבניינה והיו גשר בינה לבין החברות שבהן הן חיות. האחריות לקשר הזה חייבת להיות הדדית. חוסנן של הקהילות היהודיות והקשר שלהן לישראל צריכים להיות גם עניין של מדינת ישראל. אם צעירים יהודים לומדים שלקשר שלהם לישראל יש מחיר חברתי, המרחק עלול להפוך לנתק, ויהיה קושי ליצור חיבור מחדש.
המאבק באנטישמיות הוא חלק מהתשובה, אבל אינו מספיק. מדינת ישראל צריכה להציב את הקשר עם יהודי התפוצות, ובעיקר עם הדור הצעיר, בעדיפות גבוהה יותר ולבנות תפיסה ארוכת טווח – בחינוך, בהיכרות עם ישראל ובכלים להתמודדות עם אנטישמיות ועם מידע מעוות. נדרשת מחויבות מתמשכת, הרואה ביהודי התפוצות שותפים לעתיד משותף, גם כשיש בינינו מחלוקות.
הדור הבא של יהדות התפוצות יחליט בעצמו מה יהיה הקשר שלו לישראל. השאלה היא איזו ישראל הוא יכיר – זו שפגש דרך מלחמה, מחאה ורשתות חברתיות, או גם זו שהקשיבה לו, עמדה לצידו והשקיעה לאורך השנים בקשר איתו. וכשילדה בת 12 כבר מרגישה צורך לומר "זו בסך הכל דת", אסור לחכות ולראות מה היא תרגיש כלפי היהדות שלה וכלפי ישראל כשתהיה בת 20. את הקשר הזה צריך לבנות עכשיו.
התרעות פיקוד העורף