בתוך הכאוס עולה שוב השאלה מדוע יהודים נדרשים לשלם את החשבון. המפגינים הפורעים פגעו בבית כנסת ברובע ה-19 בפריז שחולל, ארון הקודש נפרץ, וחפצי תפילה הושלכו. אין שום מסלול מוסרי המוביל "מצוקת תלמידים" להתנכלות ליהודים. במקום שבו המסלול הזה מתקיים - המחאה נעשית מחסה לשנאה ולאנטישמיות.
אין צורך להכתים את כלל המפגינים, אבל הנפת דגלי פלסטין והקריאות "שחררו את פלסטין" מעידות כאלף עדים על מה שהמחאה הפכה להיות, ויהודי צרפת נדרשים להתנצל על פעולות צה"ל וממשלת ישראל. האזרחות של יהודי צרפת כבר עמדה בעבר למבחן גזעני בזמן שלטון וישי הידוע לשמצה, ובל נשכח את פרשת דרייפוס.
נתוני מקרי האנטישמיות מפרקים את תירוצי ההנהגה הצרפתית: 1,320 מעשים אנטישמיים נרשמו בצרפת בשנת 2025, בית הכנסת בלה גרנד-מוט הותקף, ושוטר נפצע מפיצוץ. אלה אינם מקרים בודדים, זוהי מציאות המחייבת חשבון נפש לאומי. כשהמדינה נזקקת לאבטחה סביב מוסדות יהודיים, על המדינה להתחיל לבחון את כישלונותיה. ליהודים אין צורך בעוד נאום מרגש לאחר התקיפה הבאה.
גם מול האסלאמיזם, התחמקות אינה סובלנות. בסקר שנערך בשנת 2025, 44% מהמשיבים המוסלמים העדיפו את כללי דתם על פני החוק הצרפתי, חלקם מעדיפים את חוקי השריעה. מדינה אינה יכולה להסכים שחוקיה יהפכו להמלצה ומיעוט יכתיב את כללי החוק.
אסור שיהיה רחוב שבו החוק נסוג מפני איומים ושוטרים יחששו להיכנס לאזורים מסוימים. פריז, שרחובותיה עולים בלהבות, היא קורבן של כישלון המדינה. בצרפת, כמו בבריטניה, הפוליטיקאים חוששים מהאלקטורט המוסלמי. כאשר פוליטיקאים מחליפים עקרונות בחישובי קולות, ומנהיג מעדן את התנגדותו לקיצוניות בגלל פחד לאבד תמיכה, הוא מפקיר גם את המוסלמים המתונים. הנהגה הקונה שקט באמצעות עמימות מוסרית מוכרת את עתידה של המדינה.
זכורה היטב הצדקנות הצרפתית כשערב מלחמת ששת הימים הוטל אמברגו נשק, ומטוסי מיראז' שהוזמנו לישראל עוכבו. 50 מטוסי מיראז' 5 שהוזמנו ב-1966 לא נמסרו במסגרת העסקה ונכנסו לשירות צרפתי. בעיניים ישראליות, זו הייתה בגידה באמון מצד ספקית מרכזית בשעת סכנה. מאחורי השפה הגבוהה על איזון ואחריות עמדה החלטה שהמחישה עד כמה ידידות עלולה להיות מותנית בנוחות מדינית.
ההיסטוריה לא תשכח
צרפת עצמה אינה מגיעה לדיון בידיים נקיות. באלג'יריה פעלה מערכת שאפשרה עינויים והיעלמויות, ובפריז, באוקטובר 1961, הרגה המשטרה עשרות מפגינים אלג'יראים ובהם קורבנות שהוטבעו בנהר הסן.
הדו-פרצופיות והכתם הקולוניאלי אינם מסתיימים באלג'יריה. במדגסקר דיכאה צרפת באכזריות את ההתקוממות של 1947, ואלפים נהרגו.
גם בסנגל נחשף עומק הבגידה. בדצמבר 1944 ירו חיילים צרפתים בחיילים אפריקאים במחנה תיארויה, לאחר שאלה שירתו למען צרפת ודרשו את התשלום המגיע להם. אנשים שסיכנו את חייהם למענה גילו כי שירותם אינו מבטיח יחס שווה. מקרון הכיר באירוע כטבח ב-2024, 80 שנה לאחר מעשה. ההכרה חשובה, אך האיחור צורב: עשרות שנים נדרשו כדי לקרוא להרג בשמו. זו אינה רק אכזריות קולוניאלית, אלא גם כפיות טובה ממלכתית.
"במשך שלוש שנים, אתם, אידיוטים שימושיים, צעדתם עם דגלי פלסטין, עטיתם כאפיות, צרחתם 'מהנהר ועד לים', והכרתם במדינה פלסטינית פיקטיבית כפרס על הטבח של חמאס ב-7 באוקטובר. החרמתם את המדינה היהודית היחידה בעולם, הכפשתם את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, והפצתם את עלילת הדם על 'ג'נוסייד בעזה'.
"חשבתם שאם תאכילו את התנין במספיק בשר יהודי, הוא בסופו של דבר ישבע? כל מה שעשיתם זה לחזק את המפלצת ולגרות עוד יותר את התיאבון שלה. דגל פלסטין הפך לדגל ניצחון, שמונף בגאווה בין הריסות של מבנים היסטוריים שנבזזו והושחתו, סמל לשנאה כלפי התרבות שלנו וכל מה שהיא מייצגת. זה אף פעם לא נגמר ביהודים".
צרפת משלמת ותמשיך לשלם את מחיר היוהרה. זכויות אדם הוצגו כהבטחה נשגבת, אך הוכפפו לאינטרסים של השלטון. עכשיו יש דרישה פשוטה ממנהיגיה: לפני שאתם מציבים את עצמכם כשופטי העולם, הכירו באחריותכם, פתחו את הארכיונים והעניקו לקורבנות מקום מכובד יותר מהערת שוליים בנאום חגיגי. גם אם תחזרו בכם מהתמיכה בכוחות הרשע של המחבלים הפלסטינים שטבחו אנסו, ביתרו וחטפו כ-1,500 אזרחים ישראלים וזרים חפים מפשע, ההיסטוריה לא תשכח.
התרעות פיקוד העורף