ואז הגיע זולא. במכתב פתוח לנשיא צרפת, שפורסם בעיתון "L’Aurore" תחת הכותרת שהפכה לאחד הביטויים המכוננים בהיסטוריה המודרנית "J’Accuse…!" - "אני מאשים" - הוא האשים את בכירי הצבא ואת מערכת המשפט בעיוות הדין ובטיוח האמת. הוא ידע היטב מול מי הוא מתייצב. הוא ידע שהמחיר עלול להיות כבד. ובכל זאת, הוא סירב לשתוק.
זולא כידוע לא שחרר את דרייפוס באותו יום. הוא לא זיכה אותו בפסק דין ולא פירק בן לילה את המערכת שהתנכלה לו. הוא עשה דבר אחר, חשוב לא פחות: הוא הפך את השתיקה עצמה לשערורייה ציבורית. הוא הכריח את צרפת להביט במראה.
זולא הועמד לדין, הורשע ונאלץ לצאת לגלות באנגליה. דרייפוס קיבל חנינה ב-1899, אך זיכויו המלא הגיע רק ב-1906. זולא לא זכה לראות את מלוא תיקון העוול. הוא שילם מחיר אישי על כך שהקדים את זמנו ועל כך שסירב לקבל את הכלל הלא כתוב שלפיו מוטב לא להסתבך עם בעלי הכוח. ההיסטוריה זוכרת אותו לא מפני שהחזיק בסמכות, אלא מפני שהיה מוכן להשתמש בקולו. והשאלה שאני מבקש לשאול השבוע היא פשוטה: איפה אמיל זולא שלנו?
שידברו ויתייחסו לעובדות
אבל אמיל זולא לא היה רק האיש שהעז לומר "אני מאשים", הוא היה גם האיש שסירב להשלים עם שתיקתם של כל האחרים.
לנוכח שתיקתם של מי שהיו הראשונים לדבר בשעה שהדברים התאימו לעמדתם, מהדהדת אזהרתו של ישעיהו הנביא: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע" (ה, כ). לא כל שתיקה היא הודאה, ולא כל מי שטרם דיבר בהכרח שותף לעוול. אבל שתיקתם של מי שהפכו עצמם למצפונה המשפטי של המדינה, היא שתיקה שהציבור רשאי לדרוש עליה תשובה.
אמיל זולא היה שונה מאחרים. הוא לא הסתפק בזעם או בשיחות פרטיות על העוול. הוא הבין שלפעמים שתיקה אינה ניטרלית: היא מאפשרת לעוול להימשך. ההיסטוריה היהודית מכירה היטב את הרגע הזה. נתן הנביא לא המתין שדוד המלך יזמין אותו לדיון על מוסר. הוא נכנס אליו ואמר לו: "אתה האיש" (שמואל ב' יב, ז); אליהו הנביא לא התפעל ממעמדו של המלך אחאב והטיח בו "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ" (מלכים א׳, כא, י).
אבל המקור החד ביותר נמצא דווקא בציוויו של גדול המנהיגים היהודים בכל הזמנים, משה רבנו, בפרשת דברים: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (א, י). לא תגורו מפני איש. לא תפחדו מבעל שררה, לא תירתעו מאדם חזק, לא תכניסו את דבריכם מפני מי שעלול לפגוע במעמדכם. המשפט שייך לאמת ולצדק, ולא לאנשים שמחזיקים בכוח.
חז"ל חידדו את החובה הזאת במסכת סנהדרין: תלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר "מניין שלא ישתוק? שנאמר: לא תגורו מפני איש" (ו עב). שימו לב: לא מדובר רק בשופט שכבר קיבל את ההחלטה, ולא רק במי שמחזיק בסמכות פורמלית. מדובר גם באדם שיושב בחדר, רואה דבר שצריך להיאמר, ועלול להעדיף לשתוק. התורה אינה מסתפקת בכך שלא יעוות את הדין, היא דורשת ממנו שלא ישתוק מיד כשהוא רואה את העיוות.
זהו בדיוק המבחן שאני מבקש להציב בפני אבירי שלטון החוק: לא רק אם פעלתם בעצמכם כדין, אלא אם אתם מוכנים לדבר כאשר מתעוררות שאלות קשות על התנהלות המערכת שאליה אתם משתייכים. כאשר מדובר בהליך פלילי, הדברים מקבלים משנה תוקף: אסור שהאינטרס המוסדי, הנאמנות לחברים או הרצון להגן על החלטה שהתקבלה בעבר יעמדו מעל החובה לברר את האמת. חזקת החפות, זכויות הנאשם והחובה לחקור כחוק אינן מתנות פוליטיות. הן יסודותיו של משפט צדק.
להפוך אמונה למעשים
השתיקה של אבירי שלטון החוק, כאשר מתעוררות שאלות קשות הנוגעות למערכת שלהם עצמם, עלולה להפוך לאות קין על דש הבגד המוסרי שלהם. בפרשת קדושים מצווה התורה: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז). התוכחה היא חלק מן האחריות ההדדית. היא אינה בגידה בחבר, אינה פגיעה ואינה ערעור על עצם קיומה של מערכת. להפך: היא הניסיון לתקן אותה לפני שהכשל מעמיק.
מי שמאמין במערכת המשפט צריך להיות מסוגל לבקר אותה. מי שמאמין בפרקליטות צריך להיות מסוגל לשאול אם פעלה כראוי. מי שמאמין בשלטון החוק צריך לזכור שהחוק אינו רכושו של שום מחנה.
כמעט 130 שנה אחרי "אני מאשים", איננו זקוקים לעוד אנשים שיסבירו לנו עד כמה שלטון החוק חשוב. אנחנו זקוקים לאנשים שמוכנים להוכיח זאת במעשים. אז איפה אמיל זולא שלנו? מי יקום, יסכן את מעמדו, ידרוש תשובות ויאמר בקול צלול שאיש אינו מעל הביקורת, גם לא מי שמופקד על אכיפת החוק?
כי בסופו של דבר, המבחן האמיתי של שלטון החוק אינו כיצד הוא נוהג במי שמבקרים אותו מבחוץ. המבחן הוא האם יש בתוכו אנשים שמוכנים לבקר אותו מבפנים. וכשכולם שותקים, השתיקה עצמה נעשית חלק מן הסיפור.
התרעות פיקוד העורף