מה אם ישראל שהאמנתי בה כבר אינה ישראל שהישראלים רוצים?
גרשון בסקין
עליתי לישראל בשנת 1978, בגיל 22, מלא אידיאליזם ואופטימיות, ומשוכנע שאני מצטרף לאחד המיזמים הלאומיים יוצאי הדופן בהיסטוריה המודרנית. האמנתי שישראל יכולה להיות בית לאומי לעם היהודי, דמוקרטיה תוססת, חברה המחויבת לצדק חברתי, ובסופו של דבר גם מדינה החיה בשלום עם שכנותיה.
ידעתי שישראל רחוקה מלהיות מושלמת. ידעתי על הכיבוש, על האפליה, על אי־השוויון ועל הסתירות העמוקות שבתוכה. אבל האמנתי שאלה אתגרים שנוכל להתגבר עליהם, ולא מאפיינים קבועים של המדינה שאנחנו בונים.
כמעט חמישים שנה לאחר מכן, בגיל שבעים, אני מוצא את עצמי ניצב מול שאלה כואבת יותר מכל אכזבה פוליטית שחוויתי: מה אם ישראל שהאמנתי בה כבר אינה ישראל שרוב הישראלים רוצים?
בעוד ימים אחדים ילכו הישראלים לקלפיות. נבחר כנסת חדשה, ולאחר מכן יתחיל המשא ומתן להקמת הממשלה הבאה. חלק גדול מהדיון הציבורי מתמקד בשאלה אם בנימין נתניהו יישאר ראש הממשלה, אם שותפיו הקואליציוניים ישמרו על כוחם, ואם האופוזיציה תצליח להרכיב ממשלה חלופית.
במשך שנים הטלתי את האחריות לכיוון שאליו צועדת ישראל על מנהיגיה. ביקרתי את נתניהו על הציניות שלו, על נחישותו להישאר בשלטון, על נכונותו להעניק כוח לקיצונים ועל התקפותיו נגד המוסדות המגינים על הדמוקרטיה הישראלית. ראיתי את איתמר בן גביר ואת בצלאל סמוטריץ' עוברים משולי המערכת הפוליטית אל מוקדי הכוח. ראיתי את המפלגות החרדיות מנצלות את כוחן הפוליטי כדי לשמר זכויות יתר ופטורים המעמיקים את תחושת המרמור ואת אי־השוויון בחברה.
אבל אולי כל השנים שאלתי את השאלה הלא נכונה.
אולי הבעיה אינה רק מה שהפוליטיקאים האלה עשו לישראל. אולי השאלה הקשה יותר היא מדוע ישראלים רבים כל כך ממשיכים לתמוך בהם.
אם נתניהו ובעלי בריתו ייצאו מהבחירות עם רוב שיאפשר להם להקים ממשלה נוספת, נצטרך להפסיק להעמיד פנים שהכיוון הפוליטי של ישראל הוא תאונה, סטייה זמנית מן הדרך, או תוצאה של קומץ פוליטיקאים שהשתלטו איכשהו על המדינה.
נצטרך להתמודד עם האפשרות שזו המדינה שחלק ניכר מהחברה הישראלית בחר במודע להיות.
המחשבה הזאת מטרידה אותי יותר מהאפשרות של עוד ארבע שנות שלטון של נתניהו.
אני זוכר את ישראל של סוף שנות השבעים. היא הייתה ענייה בהרבה מישראל של היום, מפותחת הרבה פחות מבחינה טכנולוגית ופגיעה הרבה יותר מבחינה כלכלית. היא הייתה גם חברה שסבלה מפערים עמוקים, מפילוג פוליטי ומעול הכיבוש.
אין לי שום רצון לייפות את התקופה ההיא. אבל היה משהו ברוח הלאומית של אותם ימים שמשך אותי, כמו גם אלפי צעירים יהודים אחרים מרחבי העולם.
האמנו שאנחנו בונים משהו. האמנו שעתידה של ישראל יכול להיות טוב מההווה שלה. האמנו שההיסטוריה של רדיפות העם היהודי מטילה עלינו אחריות מוסרית מיוחדת להגן על כבוד האדם, לרבות כבודם של מי שאינם יהודים.
אולי היינו תמימים. אולי ראינו את ישראל שרצינו לראות, ולא את ישראל שהייתה קיימת באמת. אבל השאיפות האלה היו אמיתיות, והן הניעו אנשים להקדיש את חייהם למדינה הזאת.
היום אני שואל את עצמי אילו אידיאלים היו יכולים להניע צעיר יהודי אמריקאי בן 22 לקבל את אותה החלטה שקיבלתי בשנת 1978.
האם זו הייתה ההבטחה לדמוקרטיה? השאיפה לשוויון? המחויבות לשלום? האפשרות לבנות חברה שתוכל לשמש דוגמה לעולם?
או שמא היה פוגש מדינה שזהותה מוגדרת יותר ויותר על ידי לאומנות דתית, סכסוך מתמשך, מחנאות פוליטית והאמונה שכוח צבאי הוא התשובה לכל אתגר?
אני לא שואל את השאלות האלה מפני שהתייאשתי מישראל. להפך. אני שואל אותן מפני שהשקעתי במדינה הזאת כמעט את כל חיי הבוגרים, מפני שמשפחתי נמצאת כאן, ומפני שעתידה עדיין יקר לי מאוד.
אבל אהבת הארץ אינה יכולה להיות תירוץ לעצימת עיניים מול מה שמתרחש בה.
אחד השינויים המטרידים ביותר שראיתי הוא הפיכתן של תפיסות שבעבר היו נחלת השוליים הפוליטיים לעמדות מקובלות בשיח המרכזי.
הייתה תקופה שבה תמיכה גלויה בשלילה לצמיתות של הזכויות הלאומיות של הפלסטינים נחשבה לעמדה קיצונית. היום, פוליטיקאים המתנגדים להקמת מדינה פלסטינית ודוגלים בהחלת הריבונות הישראלית על כל הגדה המערבית מכהנים בתפקידים בכירים בממשלה.
הייתה תקופה שבה התקפות על עצמאותה של מערכת המשפט היו מעוררות זעם בחלקים נרחבים של הקשת הפוליטית. היום, החלשת בתי המשפט הפכה למטרה פוליטית מרכזית של חלק ניכר מהימין השלטוני.
הייתה תקופה שבה עקרון האחריות הלאומית המשותפת, לרבות השירות הצבאי, נחשב לאבן יסוד באזרחות הישראלית. היום, המערכת הפוליטית משלימה יותר ויותר עם מצב שבו קבוצות מסוימות דורשות ליהנות מזכויות האזרחות, אך מסרבות לשאת בחובות שאחרים נדרשים למלא.
השינויים האלה לא התרחשו בן לילה. הם תוצאה של עשרות שנים של החלטות פוליטיות, שינויים דמוגרפיים, סדרי עדיפויות בחינוך, השפעות דתיות וכישלונן של תנועות פוליטיות חלופיות להציג חזון משכנע.
נתניהו לא יצר את כל המגמות האלה. הוא ניצל אותן והאיץ אותן. אבל הן לא ייעלמו ביום שבו יעזוב את השלטון.
לכן אני משתכנע יותר ויותר שהחלפת נתניהו, גם אם היא הכרחית בעיניי, לא תספיק כדי לשנות את כיוונה של ישראל.
כמעט חמישים שנה אני עובד עם פלסטינים, ובהם אנשים המאמינים בשלום עם ישראל ואנשים שהקדישו את חייהם למאבק נגדה. ניהלתי משא ומתן עם מנהיגי חמאס, ועבדתי לצד פלסטינים שסיכנו את שמם הטוב, את חירותם ולעיתים גם את חייהם כדי לקדם הידברות ודו־קיום.
ההתנסויות האלה חיזקו את אמונתי שישראלים ופלסטינים אינם נידונים לחיות בסכסוך נצחי. אבל הן גם לימדו אותי דבר חשוב על כוחו של הפחד.
פחד יכול לגרום לאנשים לקבל דברים שבעבר היו בעיניהם בלתי מוסריים. הוא יכול לגרום לעוול מתמשך להיראות כהכרח קיומי. הוא יכול לשכנע חברה שלמה שאין שום חלופה.
אירועי שבעה באוקטובר חוללו טראומה עמוקה בחברה הישראלית. מעשי הרצח, חטיפת בני הערובה וקריסתה של הבטחת המדינה להגן על אזרחיה ניפצו הנחות יסוד שישראלים רבים חיו לאורן במשך עשרות שנים.
הפחד אמיתי. הכאב אמיתי. הכעס מובן.
אבל טראומה אינה פוטרת אותנו מאחריות לבחירות שאנחנו עושים בעקבותיה.
אם כבר, היא הופכת את הבחירות האלה להרות גורל עוד יותר.
איננו יכולים לבנות עתיד לאומי בריא על האמונה שעם אחר חייב להישאר משולל חירות לנצח כדי שאנחנו נרגיש בטוחים. איננו יכולים לצפות מילדינו לחיות לעד על חרבנו ולקרוא לזה חזון לאומי.
ואיננו יכולים להמשיך להתעקש שישראל היא דמוקרטיה, ובאותה נשימה להשלים עם שליטה קבועה במיליוני פלסטינים שאין להם זכויות פוליטיות במדינה המחזיקה בכוח העליון לקבוע את גורלם.
יש ממד נוסף בשינוי הזה שמדאיג אותי מאוד.
ישראל הפכה למדינה מצליחה באופן יוצא דופן בתחומים רבים. הישגיה בטכנולוגיה, במדע, ברפואה, ביזמות ובתרבות מרשימים. יכולותיה הצבאיות אדירות. כלכלתה הפגינה חוסן יוצא דופן.
אבל הצלחתה של מדינה אינה נמדדת רק בתוצר הכלכלי שלה, בעוצמתה הצבאית או בחדשנות הטכנולוגית שלה.
איזו חברה אנחנו יוצרים?
האם אנחנו נעשים רחומים יותר או פחות? סובלניים יותר או פחות? מוכנים יותר להקשיב זה לזה, או נחושים יותר להשתיק את מי שחולקים עלינו?
האם אנחנו עדיין מאמינים שלכל אדם יש כבוד אנושי בסיסי, או שהתחלנו לחלק את בני האדם לאלה שסבלם חשוב ולאלה שאפשר להתעלם מסבלם?
אלה אינן שאלות פילוסופיות מופשטות. הן קובעות כיצד אנחנו מחנכים את ילדינו, כיצד אנחנו מתייחסים למיעוטים, כיצד אנחנו מגיבים לעוול, ובסופו של דבר איזו מדינה נשאיר אחרינו.
בגיל שבעים אני חושב יותר ויותר על השאלה האחרונה הזאת.
ילדיי כבר בוגרים. בני דורם הם שיירשו את תוצאות ההחלטות המתקבלות היום. הם יחיו עם ישראל שתצמח מתוך השנים האלה, הרבה אחרי שרבים מהמנהיגים הפוליטיים של היום ייעלמו מהזירה.
אני תוהה אם הם יחושו את אותה תחושת אפשרות שאני חשתי כשהגעתי לכאן.
אני תוהה אם הם יאמינו שיש בכוחם להשפיע על כיוונה של מדינתם.
אני תוהה אם ירצו שילדיהם שלהם יגדלו כאן.
ואני תוהה איזו אחריות נושא הדור שלי למדינה שאנחנו מורישים להם.
קל להאשים פוליטיקאים. קשה הרבה יותר להכיר בכך שחברות יוצרות בעצמן את התנאים שבהם פוליטיקאים מסוימים משגשגים.
נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' לא צמחו בחלל ריק. הם נותנים ביטוי לציבורים אמיתיים, לפחדים אמיתיים, לאמונות אמיתיות ולשאיפות אמיתיות.
לא כל תומכיהם קיצונים, ויהיה זה גם לא הוגן וגם חסר תבונה לתאר אותם כך. רבים מהם אנשים הגונים שאוהבים את משפחותיהם, דואגים לקהילותיהם ומאמינים בכנות שהם מגינים על עתידה של ישראל.
אבל גם אנשים הגונים יכולים לתמוך במדיניות שתוצאותיה הרסניות. ההיסטוריה מספקת די והותר דוגמאות לאמת הלא נוחה הזאת.
אם ישראלים בוחרים ביודעין להעניק כוח לממשלה המחויבת להעמקת הכיבוש, להחלשת המוסדות הדמוקרטיים ולהנצחת אי־השוויון בחובות האזרחיות, איננו יכולים להטיל את האחריות לתוצאות רק על הפוליטיקאים המיישמים את המדיניות הזאת.
עלינו לבחון גם את הבחירות של החברה שהעניקה להם את הכוח.
אני לא מאמין שעתידה של ישראל נקבע מראש. אני מכיר יותר מדי ישראלים יוצאי דופן שממשיכים להיאבק למען מדינה אחרת.
אני רואה אומץ, נדיבות ובהירות מוסרית במקומות שכמעט אינם מגיעים לכותרות. אני רואה צעירים המסרבים לקבל את הפילוגים ואת הדעות הקדומות שירשו. אני רואה ישראלים שמבינים שפטריוטיות אמיתית מחייבת לעיתים להתמודד דווקא עם הצדדים האפלים ביותר של החברה שלנו.
הם נותנים לי תקווה.
אבל תקווה אינה אסטרטגיה פוליטית, ונוסטלגיה אינה תחליף לעשייה.
אלה מאיתנו המאמינים בישראל דמוקרטית, צודקת ושוחרת שלום חייבים לעשות יותר מאשר להתנגד לנתניהו. עלינו להציע חזון חלופי לזהות הישראלית, חזון שידבר גם אל אנשים שמחוץ למחנה הפוליטי שלנו.
עלינו להבין מדוע ישראלים רבים כל כך איבדו את אמונם בשלום, מדוע הם אינם נותנים אמון במוסדות הדמוקרטיים, ומדוע הלאומנות הדתית הפכה מושכת כל כך בעיני חלקים הולכים וגדלים באוכלוסייה.
עלינו להקשיב בלי לוותר על עקרונותינו, להתמודד עם הפחד בלי לנצל אותו, ולהוכיח שביטחון, דמוקרטיה, זהות יהודית וכיבוד חירותם של הפלסטינים אינם ערכים הסותרים זה את זה.
ומעל לכול, עלינו להפסיק להניח שישראל שאנחנו מאמינים בה תשרוד איכשהו מעצמה, בלי שנפעל לבנות אותה מחדש.
בעוד ימים אחדים ילכו הישראלים לקלפיות. הם יצביעו למפלגות, למנהיגים ולקואליציות אפשריות. חלקם יצביעו מתוך פחד, אחרים מתוך נאמנות, כעס, אמונה דתית או תקווה. רבים יצביעו נגד מישהו ולא בעד משהו.
אבל מתחת לתחרות הפוליטית מסתתרת שאלה חשובה הרבה יותר מזהותו של ראש הממשלה הבא.
איזו ישראל אנחנו רוצים להשאיר לילדינו ולנכדינו?
ישראל שתחיה לנצח על חרבה, משוכנעת שביטחונה תלוי בשלילת חירותו של עם אחר? ישראל שבה הזהות היהודית מוגדרת יותר ויותר באמצעות לאומנות דתית וכוח פוליטי? ישראל שבה משמעותה של הדמוקרטיה מצטמצמת לזכותו של הרוב לכפות את רצונו?
או ישראל הבטוחה מספיק בעוצמתה כדי לחתור לשלום, בטוחה מספיק בזהותה היהודית כדי לאמץ שוויון, ודמוקרטית מספיק כדי להגן על זכויותיהם של מי שחולקים על הממשלה?
אני יודע איזו ישראל באתי לכאן כדי לעזור לבנות.
אני גם יודע שהבחירה העומדת בפנינו אינה רק בין נתניהו לבין יריביו. המאבק העמוק יותר על דמותה של ישראל יימשך הרבה אחרי הבחירות האלה, בלי קשר לזהות המנצח.
בגיל שבעים, אחרי כמעט חמישים שנה במדינה הזאת, אני כבר לא תמים מספיק כדי להאמין שההיסטוריה נעה בהכרח לעבר הצדק, או שחברות נעשות באופן טבעי דמוקרטיות וסובלניות יותר עם השנים.
זה לא קורה מעצמו. בני אדם צריכים לבחור בערכים האלה, להגן עליהם ולהנחיל אותם לדור הבא.
עליתי לישראל בשנת 1978 משום שהאמנתי שלעם היהודי ניתנה הזדמנות יוצאת דופן לבנות מדינה שתבטא את המיטב שבהיסטוריה שלנו, במסורת שלנו ובאנושיות שלנו.
אני עדיין מאמין באפשרות הזאת.
אבל בפעם הראשונה בחיי אני מוצא את עצמי תוהה אם המדינה שחלמתי לעזור לבנות היא עדיין המדינה שרוב הישראלים רוצים.
הבחירות ביום שלישי לא יספקו תשובה סופית לשאלה הזאת. אבל הן עשויות לגלות לנו עד כמה המאבק למען ישראל ההיא נעשה קשה יותר.
התרעות פיקוד העורף