קרקס של אגו ופחד: הדרך לקלפי מעולם לא הייתה עכורה כל כך | עידן מאראש

נתניהו מציע הפחדות במקום תשובות, בן גביר מתקוטט על השלל, ראשי האופוזיציה שקועים בקרבות הנהגה וגולן מותח את גבולות השיח. ארבעה ימים לפני הבחירות, הפוליטיקאים מניחים שלציבור יש זיכרון קצר. אלא שהמחיר שהחברה הישראלית משלמת על הפוליטיקה הארסית עלול להיות הרסני.

ביום שלישי הקרוב יצא עם ישראל לקלפיות כדי לבחור את נציגיו לכנסת בארבע השנים הבאות. בחירות הן חגיגה דמוקרטית, הזדמנות לאזרחים להשפיע על עתידם ולעצב את דמותה של המדינה. אלא שהפעם, אני חייב להודות, הדרך אל הקלפי מכוערת ומדאיגה יותר מכל מערכת בחירות שאני זוכר.

נדמה שנבחרי הציבור והמתמודדים החדשים, מכל קצות הקשת הפוליטית, מניחים שלציבור הישראלי יש זיכרון קצר. כאילו אפשר למחוק ארבע שנים של משברים, הבטחות שהופרו, מאבקי כוח והקצנה בשיח. כאילו הציבור אינו רואה כיצד הפוליטיקה הישראלית הפכה לזירה ארסית, שבה המאבק ביריב חשוב לעיתים יותר מהאחריות למדינה.

נתניהו: הרבה ראיונות, מעט תשובות

בלא מעט מהראיונות האלה, במקום להשיב לשאלות המראיינים בסוגיות המעסיקות את אזרחי ישראל, נתניהו חוזר לאזהרות מפני ניצחון יריביו והקמת ממשלה שתישען, לטענתו, על שותפים מסוכנים. אפשר להבין את הרצון להציג את החלופה הפוליטית באור שלילי, אבל הציבור זכאי גם לתשובות ישירות על הסוגיות שעל סדר היום.

במשך חלק ניכר מכהונתה של הממשלה הנוכחית נתניהו מיעט להתראיין לתקשורת הישראלית. לכן, כשהחל בסבב ראיונות נרחב, קיוויתי שנזכה לשמוע ממנו תשובות לשאלות מהותיות הנוגעות לחיי היום־יום בישראל, לעתיד המדינה ולתוכניותיו לקדנציה הבאה. במקום זאת, נדמה לעיתים שהמסר חוזר שוב ושוב לאותה מנטרה: גנץ, אייזנקוט ומנסור עבאס הם הסכנה.

גם לתדירות יש משמעות. אני מעריך את ערוץ 14, אבל כאשר ראש הממשלה מופיע שוב ושוב בתוכניות השונות לאורך יום השידורים, מתעוררת שאלה עקרונית: האם ריבוי ההופעות באמת משרת את הציבור, או שהוא יוצר תחושה שהערוץ הפך לבמה קבועה של ראש הממשלה? תקשורת אוהדת אינה בהכרח תקשורת שמועילה למנהיג. גם ראש ממשלה זקוק לשאלות קשות, ולעיתים דווקא הן מעניקות לדבריו אמינות.

בן גביר מתכתש עם המחנה שלו, האופוזיציה מתכתשת עם עצמה

אלא שגם בצד השני התמונה אינה מעודדת יותר. בגוש השינוי נמשכים מאבקי האגו והוויכוחים על זהות המנהיג. נפתלי בנט ויאיר לפיד מבקשים להציג את עצמם כמועמדים לראשות הממשלה, אף שהכוח הפוליטי של כל אחד מהם מוגבל לפי תמונת המנדטים המוצגת בסקרים. גדי איזנקוט מדבר על ממשלה ללא מפלגות ערביות, אך נדרש להסביר כיצד תוקם ממשלה כזאת בלי תמיכה של מנסור עבאס או של גורמים נוספים מחוץ לגוש הציוני, לנוכח המגבלות המספריות בכנסת.

הוויכוח על השותפים הלגיטימיים הוא ויכוח פוליטי לגיטימי. אבל אי אפשר להציג לציבור תוכנית שלטונית בלי להסביר כיצד היא יכולה להתממש. במשך חודשים מתקשה הגוש הזה להציג הסכמה ברורה על זהות המועמד שיוביל אותו. במקום חלופה מגובשת, הציבור מקבל מאבק מתמשך על ההנהגה.

יאיר גולן והחשש מפני גבולות השיח הדמוקרטי

אחד הפוליטיקאים שמעוררים בי את החשש הגדול ביותר הוא יאיר גולן, יו"ר הדמוקרטים. מאז כניסתו לפוליטיקה, וביתר שאת בשנים האחרונות, הוא מציג עמדות חריפות ביחס למבנה החברה הישראלית, למוסדותיה ולכוחות הפוליטיים שבה.

החשש שלי אינו נובע מעצם היותו של גולן איש שמאל. בדמוקרטיה יש מקום למחלוקות אידיאולוגיות עמוקות, וגם לעמדות שאינן מקובלות עליי. החשש מתעורר כאשר אמירות המיוחסות למנהיג פוליטי מצביעות, בעיניי, על נכונות לצמצם את מרחב הפעולה של יריבים אידיאולוגיים או להתערב בחופש הביטוי שלהם.

שפוליטיקאים אומרים. כאשר מנהיג מציג חזון שאותו אני תופס כמסוכן לחירויות האזרח, אין סיבה לפטור את הדברים כרטוריקה בלבד. יש לבחון אותם, לדרוש הבהרות ולהתייחס אליהם ברצינות.

הציבור זוכר. והמדינה משלמת את המחיר

לכל נבחרי הציבור ולכל המתמודדים אני מבקש להזכיר דבר פשוט: הציבור אינו עיוור, והוא גם אינו שוכח. הוא זוכר את ההבטחות, את העימותים, את הכישלונות ואת הפער שבין הסיסמאות למציאות.

הבחירות האלה חשובות לא רק בגלל הפערים האידיאולוגיים בין המחנות או החשש מפני המדיניות של מי מהם. הן חשובות משום שהפוליטיקה הישראלית זקוקה לשיקום עמוק. עייפתי מפוליטיקה ארסית, מנותקת, שטחית ורדודה. נמאס מהצורך להציג כל יריב כאויב, כל מחלוקת כאיום קיומי וכל פשרה כבגידה.

הגיע הזמן לדבר על מהות: ביטחון, כלכלה, יוקר המחיה, חינוך, משילות, יחסי דת ומדינה והיכולת לחיות כאן יחד למרות המחלוקות. הגיע הזמן לדרוש מנבחרי הציבור תוכניות מעשיות, תשובות ברורות ואחריות למילים שלהם.

בשבוע הבא נציין 31 שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. רצח פוליטי הוא קו אדום שאסור לחברה דמוקרטית לחצות. איני טוען שהמציאות של היום זהה לזו שקדמה לרצח רבין, אבל לנוכח השיח האלים וההקצנה, אי אפשר להתעלם מהחשש מפני הידרדרות נוספת. האחריות אינה רק של המשטרה ושל שירותי הביטחון. היא מוטלת גם על מנהיגים, פרשנים, עיתונאים ואזרחים, ועל האופן שבו כולנו מתייחסים למי שחושב אחרת.

הבחירות יסתיימו. ממשלה תקום, והאופוזיציה תתארגן. אבל אם נמשיך להתייחס לכל יריב כאויב, לא נוכל לתקן את מה שנשבר בחברה הישראלית. המדינה חשובה יותר מהמחנה, והאמת חשובה יותר מכל סיסמה. כולנו ראויים לפוליטיקה אחרת.