בשיטת הבחירות האזוריות, כל מחוז בוחר נציג אחד, והמועמד שקיבל את מספר הקולות הגדול ביותר זוכה במושב, גם אם לא זכה ברוב הקולות. כך, גם מועמד שקיבל פחות מ-20% מהקולות עשוי להיבחר, אם הקולות של יתר המצביעים התפצלו בין מועמדים אחרים. בשיטה זו, המכונה לעיתים Winner takes all, קולות שניתנו למועמדים שהפסידו אינם מקנים ייצוג באותו מחוז. לאלה המייצגים מפלגות קטנות אין סיכוי ועל כן הבוחרים מתלכדים סביב נציגי המפלגות הגדולות.
מאז הקמת המדינה נהוגה שיטת הבחירות היחסית הכלל-ארצית, שמושתתת על סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת. לפי השיטה, לכל מפלגה, שעברה את אחוז החסימה (שעומד כיום על 3.25% מכלל קולות הבוחרים), יהיה ייצוג אישי ישיר בכנסת ישראל. בעיקרון, אין ייצוג יותר דמוקרטי משיטת הבחירות היחסית.
כל מפלגה זוכה לייצוג בכנסת השווה לחלקה היחסי מכלל המצביעים. בפועל, מחמת ריבוי מפלגות והיעדר הכרעה ברורה, שיטה זו משבשת את ההכרעה הדמוקרטית. מפלגות קטנות עשויות לזכות בחלק גדול יותר בנתח השלטון, העולה על משקלן היחסי, שכן הן יכולות להכריע איזה גוש יזכה לרוב בכנסת.
מפלגות הרואות עצמן שייכות לגוש הימין ימשיכו להצטרף אליו, גם אם תהיה להן ביקורת חריפה על תפקוד קואליציית הימין. ואותו דבר באשר לציבור המצביעים: אלה הרואים עצמם שייכים לגוש הימין, יצביעו עבור מפלגות הימין, אפילו אם הם סבורים שקואליציית הימין כשלה בניהול המדינה.
מסיבה זו, מוביליות המצביעים מצטמצמת. הכרעת הבוחר מושפעת לא רק מהצלחותיה ומכישלונותיה של הממשלה המכהנת, אלא גם מתחושת השייכות למפלגה או לגוש שהוא מזדהה עימם.
התמונה אשר אני משרטט כאן תעמוד למבחן של ציבור המצביעים ביום שלישי הקרוב. האם הבוחר הישראלי יצביע עבור מפלגה על פי מידת השייכות אליה או על פי רמת ביצועיה? שכן קשה מאוד לחשוב על קואליציה אשר כשלה חמורות בניהול המדינה כמו הקואליציה הנוכחית – הן בחזית ביטחון המדינה והן במדיניות הפנים, המערערת את החוסן הלאומי.
התרעות פיקוד העורף