הפיגוע בצומת יהודה: קריאת השכמה ערב הבחירות | אל"מ מיל' אמיר נוי

הפיגוע בצומת יהודה הוא תמרור אזהרה: הביטחון הלאומי אינו כלי במאבק על השלטון. אפשר לבקר את נתניהו, אבל אסור שהמאבק בו יכשיר כל שותפות קואליציונית, גם במחיר פגיעה בביטחון ובאחדות הלאומית

מעריב אונליין - לוגו צילום: מעריב אונליין
עקבו אחרינו
זירת הפיגוע בחטיבת יהודה
זירת הפיגוע בחטיבת יהודה | צילום: איתן שלם

הפיגוע בצומת יהודה ביום שישי בבוקר אינו רק עוד אירוע ביטחוני. הוא קריאת השכמה לכל מי שעתיד להצביע בבחירות הקרובות, ובעיקר לבוחרי הימין.

במשך שלוש שנות מלחמה פעלה הממשלה כדי להחזיק את המכסה על הסיר המבעבע של יהודה ושומרון. התוצאות ניכרות: היקף הפיגועים ירד באופן משמעותי, אלפי חשודים בטרור נעצרו, ומחבלים רבים סוכלו בטרם הצליחו להוציא את תוכניותיהם לפועל. אבל אסור להתבלבל בין הצלחה מבצעית לבין היעלמות האיום.

ארגוני הטרור ביהודה ושומרון ממשיכים לפעול, והחשש מפני מתקפה רחבת היקף על יישובים ישראליים לאורך קו התפר אינו תרחיש שאפשר לפטור כמדע בדיוני. על רקע החשש הזה יש לבחון בקפידה את הכשרת מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, את אמצעי הלחימה המגיעים לאזור ואת מעורבותן של מדינות זרות. יש מספיק ראיות המצביעות על מערך אימונים של "שוטרי הרשות" לכיבוש יישובים וחטיפת אזרחים מול הצטיידות באמל"ח שעניינו אינו אכיפת החוק. אסור למערכת הביטחון להתעלם מסימני האזהרה ומהעובדה שלא מעט נסיונות פיגוע בניהם מוצלחים, מבחינתם, מבוצעים ע"י מחבלים השייכים למנגנוני הבטחון של הרשות.

ומכאן למערכת הפוליטית.

כאשר בוחנים את ההתבטאויות של מנהיגים במפלגות הערביות, ובהם אחמד טיבי ומנסור עבאס, לצד עמדותיהם של גורמים לאומניים קיצוניים יותר, עולה שאלה פוליטית וביטחונית שאסור להתעלם ממנה: מה המחיר האסטרטגי של הקמת ממשלה הנשענת על מפלגות שאינן שותפות לחזון הציוני?

אין פירוש הדבר שכל אזרח ערבי הוא אויב, אבל גם אסור לטשטש את ההבדלים בין אזרחות ישראלית לבין הזדהות עם המדינה היהודית, ובין שותפות אזרחית לגיטימית לבין תמיכה בעמדות המסכנות את ביטחון ישראל ואת אופייה הלאומי. כשאחמד טיבי מתבטא, לפי הציטוט המיוחס לו, במילים: ״אני לא מכיר במושג ארץ ישראל. אני לא אומר שלערבים יש זכויות בארץ - הערבים הם בעלי הבית על האדמה הזו״, וכשמנגד מנסור עבאס אינו מגנה באופן חד-משמעי את טבח שבעה באוקטובר ומצהיר כי מדינת פלסטין קום תקום, ראוי שמנהיגי המפלגות הציוניות, המתכננות להישען על קולות החברה הערבית, יעצרו וישאלו את עצמם שאלה פשוטה: על מה בדיוק נשענת השותפות הפוליטית הזאת?

חילופי שלטון הם חלק בלתי נפרד מדמוקרטיה. אלא שכאשר המאבק בנתניהו הופך למטרה המקדשת כל שותפות וכל פשרה, חובה לשאול מה המחיר שהמדינה עלולה לשלם. האם הדחת ראש הממשלה חשובה יותר מהיכולת להקים ממשלה יציבה, בעלת מדיניות ביטחונית ברורה וגבולות אידאולוגיים שאינם מיטשטשים לנוכח שיקולים קואליציוניים? האם ניתן לשווק כתעמולת בחירות אחדות מחד ומאידך לעסוק בהחרמות?

מי שמדבר על אחדות לאומית אינו יכול להסתפק בסיסמאות. אחדות מחייבת אחריות, נכונות לפשרות ויכולת להציב את טובת המדינה לפני טובת המחנה. אחדות בין היהודים קודמת לכל. היא אינה יכולה להיות שם מכובס למהלך פוליטי שבו כל שותף, אפילו אם אינו ציוני מקבל הכשר, ובלבד שהממשלה הנבחרת תוחלף.

תגיות:
בנימין נתניהו
/
בחירות
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף