בני הבכור ינאי התגייס בשנת 2021, וחזר בארון. הוא נהרג בשבעה באוקטובר 2023 בקרב הגנה בבסיס זיקים. חודש לאחר מכן בני השני התגייס לקרבי והספיק להשתחרר, ובת נוספת התגייסה לא מזמן. ואני שואל: איך, איך אפשר לשלוח ילד לאותו הגן עם אותה הגננת מבלי שיש חקירה ותיקון, ומבלי שאף אחד לא נתן דין וחשבון על מה שקרה לינאי?
כשינאי נהרג באוקטובר 2023 עוד לא קלטתי. הממשלה נעלמה, כל חברינו התנדבו לסייע למשפחות ובתי עסק וחטופים, והייתה דחיפות ואבל באוויר. בנובמבר 2023, כשבן נוסף התגייס, המשכתי לספר לעצמי שמישהו יתעשת, ייקח אחריות על מה שקרה. אמנם אף מנהיג אזרחי מהממשלה עדיין לא התייצב מולנו, אבל עבר רק חודש, כך חשבתי, זה יקרה בקרוב. הרי לא ייתכן אחרת.
כמה טעיתי.
חלפו מאז שלוש שנים. אף אחד מחברי הממשלה, שהיו אחראים על הביטחון של כולנו והמדיניות שהובילה לאסון, לא הגיע להסתכל לנו בעיניים, לתת דין וחשבון על המוות של ינאי. אף אחד לא עמד לצידנו באבל ובחורבן שאנו חווים כל יום. איש ממקבלי ההחלטות לא נטל אחריות על האסון הנורא שהתרחש במשמרת שלהם. ויותר מכך, איש לא בחן את ההחלטות שהובילו לאסון הגדול ביותר שאירע במדינת ישראל. כל אלו אינם קשורים לפוליטיקה, אלא לערכים אנושיים בסיסיים.
עם שלם מכל קצות הקשת הפוליטית, ובהם גם חברי ליכוד לשעבר, מתחננים בשלוש השנים האחרונות למען מה שאמור להיות הסכמה לאומית מובנת מאליה: הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את מה שקרה. והממשלה? לועגת, מזלזלת, ואינה נענית. אל מול הדרישה המינימאלית ממי שהוביל אותנו לאסון הכבד ביותר שידענו, מקבלי ההחלטות קבעו שהם אלו שיחקרו את עצמם. השלטון יחקור את עצמו, המלך יהיה גם השופט, כמו אדם המואשם בגניבה וטוען שרק הוא וחבריו הטובים יכולים לחקור את ההאשמה נגדו. זו דרישה שנוגדת כל הגיון.
כבר שלוש שנים חברי הממשלה מסרבים לקבל את האחריות למה שקרה במשמרת שלהם, מותו של בני ינאי ויותר מ־2,000 אזרחי המדינה. במקום זאת, הם מאשימים מעל כל במה אפשרית את כל האחרים: הצבא, גופי הביטחון, המילואימניקים, הטייסים, המפגינים, הממשלה הקודמת (זו שהייתה לפני ארבע שנים וכיהנה פחות משנה) והממשלה הקודמת-קודמת (זו מלפני כמה, 15 שנה? יותר? מי כבר יודע). גם את אריאל שרון הם מאשימים, ורבין, ושנות התשעים, ולצידם הם מטיחים את האשמה באזרחים שקמו להושיט עזרה ביום הנורא ההוא ובימים ובחודשים הארוכים לאחריו, כשהממשלה נעלמה, וכן, גם את המשפחות השכולות ומשפחות החטופים הם מאשימים. את כולם. בעצם, לא את כולם. האשמה נעצרת היכן שהממשלה מתחילה.
הורים: תארו לכם שילדיכם הקטנים הולכים לגן ולפתע מתגלה שהגננת נחקרת בפלילים. היא טוענת שהכל בסדר, אין כלום כי לא היה כלום. האם תמשיכו לשלוח את הילדים לגן?
הגננת מועמדת לדין בגין עברות חמורות ביותר. היא טוענת בביטול שהכל בסדר, אין כלום כי לא היה כלום, והיא היחידה שיכולה להגן על ביטחונם של הילדים התמימים. היא היחידה שמבינה. אבל אז מתגלות בעיות ביטחון קשות בגן, והאחראי על הביטחון מתריע שהילדים בסכנה. 'אין סכנה, אני יודעת הכי טוב', הגננת אומרת ומפטרת את האחראי בטענה שהוא לא נאמן לה. היא גם משתלחת בהורים המודאגים וטוענת שכל הבעיות, כולן, זה בגללם. האם עדיין תמשיכו לשלוח את הילדים לגן?
מיד אחר כך, אסון נורא בגן. ילדים נהרגים, נאנסים, נחטפים. הילדים שלכם, שלנו, של כולנו. הגננת טוענת שלא הודיעו לה ומאשימה את כולם, המשטרה, בתי המשפט, את הגננת הקודמת שהייתה שם לפני עשרים שנה, ובעיקר היא מאשימה אתכם, את כל מי שהתריע שיש בעיה. הגננת מסרבת להיחקר, ורוצה למנות את השופטים שישפטו אותה, את החוקרים שיחקרו אותה, כי אין כלום והכל בסדר. והיא כמובן מסרבת לעזוב את הגן בטענה שהיא היחידה שיודעת כיצד להגן על ביטחונם של הילדים. האם תתנו לה להמשיך? האם תמשיכו לשלוח את ילדיכם אליה?
כשינאי היה בקורס קצינים, הוא התבקש לכתוב את ערכי המנהיגות שלו. אחד הערכים הראשונים שכתב, בגיל עשרים, היה ״אחריות״. הוא פירט: ״כל מה שקורה במחלקה שלי, בין אם בבסיס ובין אם בבית, הוא באחריותי המלאה״. אני המפקד, אני הראש, ולכן אני אחראי. בני בן העשרים, קצין קרבי, הבין לעומק שמנהיגות פירושה אחריות והוא חי את הערך הזה. בשבת בבוקר, שבעה באוקטובר, הוא יצא בריצה תחת אש להגן על חייליו ואזרחי מדינת ישראל, הציל אותם ושילם בחייו.
אילו ינאי היה נהרג בגן ילדים, האם הייתי רושם מי מילדיי האחרים לאותו הגן, לאותה הגננת? כמובן שלא. האם אמא או אבא כלשהם יכולים להעלות בדעתם להפקיד את חיי ילדיהם בידי אנשים שמסרבים שוב ושוב לקבל אחריות על מותם של כל כך הרבה ילדים אחרים?
השבוע חל יום הולדתו של ינאי. הוא היה אמור להיות בן עשרים וארבע, ובמקום לחגוג אנו עולים לקברו. את מקבלי ההחלטות זה לא מעניין, הם עסוקים בלגייס עוד ועוד ילדים "לגן", ועדיין מסרבים להיחקר. אני קורא לכל האימהות והאבות שנטועה בהן אהבה לילדיהם וערכי-אדם בסיסיים. ההנהגה הנוכחית שלנו לא קיבלה אחריות להרס ולחורבן של השבעה באוקטובר, לא התייצבה מול המשפחות השכולות, וזה לא רק כישלון מדיני ופוליטי: זה כישלון מוסרי. אנחנו יודעים שלהיות הורים טובים פירושו להפקיד את ילדינו רק בידי מי שראויים לאמון שלנו. לכן, אין זה משנה למי תצביעו ומה דעתכם הפוליטית, כל אחד על פי צו מצפונו, מלבד דבר אחד: כל מי שהיה בהנהגה כשזה קרה, כל מקבלי ההחלטות הנוכחיים – כולם – כשלו ברמה המוסרית והערכית וחייבים להתחלף.
זה עלינו. אנחנו חייבים את זה לעתיד ילדינו.
התרעות פיקוד העורף