מלחמת הילדים: הגיע הזמן להפסיק לשתוק | עו"ד רומי קנבל

בחודש שעבר פורסם פסק דין שצריך להטריד כל הורה בישראל. בית המשפט דחה בקשה של אב לחדש את הקשר עם בנו בן ה־15, לאחר שמונה שנות נתק. מבלי לחלוק על ההחלטה או על הנסיבות המורכבות של המקרה, קשה שלא לשאול: איך מגיעים למצב שבו ילד גדל שמונה שנים ללא קשר עם אביו או אמו? האם לא ניתן היה לפעול קודם, לפני שהמרחק הפך למציאות שקשה כל כך לשנות ? פסק הדין מעלה שאלה עקרונית חשובה  - האם עומדים לרשות בתי המשפט כלים מקצועיים אחידים ומהימנים להבחנה בין ניכור הורי לבין נתק שמקורו בנסיבות אחרות?

המקרה הזה הוא תזכורת כואבת לתופעה שחייבת לצאת מהצללים. ניכור הורי ומשפחתי כבר מזמן אינו עניין שולי המתרחש במשפחות בודדות. נדמה שכמעט כל אחד מאיתנו מכיר כיום סיפור קרוב על ילד שנותק מאמו או מאביו, על סבים וסבתות שלא ראו את נכדיהם שנים, על משפחות שנקרעו בעקבות סכסוך בין הורים.

בישראל, שבה על פי הערכות כ־30% מהזוגות הנשואים צפויים להתגרש, אסור להתעלם מהסכנות הכרוכות בהפיכת ילדים לכלי במאבקי פרידה. כמובן, מרבית הגירושים אינם מובילים לניכור, אבל כאשר זה קורה, המחיר שמשלמים הילדים עלול להיות הרסני.

הגיע הזמן לקרוא לתופעה הזאת בשמה ולהכריז עליה מלחמה ציבורית. לא מלחמה בין אבות לאימהות, אלא מאבק משותף של כולנו למען הילדים. דמיינו ילד שמפסיק לראות את אמו או אביו. תחילה הוא שואל מתי ייפגשו. אחר כך הוא מפסיק לשאול. בהדרגה נעלמים גם סבא וסבתא, החגים המשותפים, ימי ההולדת והזיכרונות המשפחתיים. לפעמים די בהורה אחד שמסית, מפעיל לחץ רגשי או מונע קשר כדי שילד יאבד ענף שלם ממשפחתו.

אנחנו מלמדים ילדים שאסור להחרים, להשפיל או לפגוע באחרים. אז כיצד ייתכן שאנחנו מוכנים להשלים עם מצבים שבהם ילד נאלץ להתרחק מאדם שהוא אוהב כדי לרצות את אחד מהוריו?

יש כאן גם לקח ממאבק ה-  MeToo . במשך שנים פגיעות רבות נותרו מאחורי דלתיים סגורות, עד ששבירת השתיקה חוללה שינוי בתודעה הציבורית. מבלי להשוות בין סוגי הפגיעה, גם בנושא הניכור ההורי נדרשת שבירת שתיקה. אסור להמשיך לראות בפגיעה מכוונת בקשר משפחתי עניין פרטי שאין לחברה אחריות כלפיו.

בשנים האחרונות החלה מערכת המשפט להכיר בדחיפות הטיפול בתופעה, ויש לברך על הנהלים שנקבעו. אבל נהלים אינם מספיקים. נדרשת מדיניות לאומית המעוגנת בחקיקה, שתבטיח זיהוי מוקדם, כלים מקצועיים אחידים להערכת ניכור הורי, התערבות מהירה ותיאום בין מערכות המשפט, הרווחה והחינוך.

לצד אלה נדרשים מנגנוני אחריות ואכיפה כלפי מי שפוגע במכוון בקשר המשפחתי, תוך שמירה על טובת הילד וביטחונו. כי "זמן ילד" אינו זמן משפטי.  כל יום של נתק עלול להעמיק את הפגיעה, ומה שאפשר למנוע היום,  לא תמיד ניתן לתקן מחר.

חשוב להבהיר: לא כל נתק הוא ניכור. יש מקרים שבהם ילד מתרחק מהורה בשל אלימות, התעללות או סכנה ממשית, ואז חובתנו להגן עליו. דווקא משום כך נדרשים הערכה מקצועית רב־תחומית, המבוססת על מחקר וידע מקצועי, והתערבות אחראית שיבחינו בין הגנה מוצדקת לבין הרחקה מכוונת ופוגענית. לשם כך נדרשים גם הכשרה ייעודית של אנשי מקצוע ופיתוח כלים מקצועיים אחידים. המאבק הזה אינו שייך רק להורים שנפגעו. הוא חייב להיות מאבקם של אנשי חינוך, מטפלים, מחוקקים, אנשי תקשורת והציבור כולו.

הגיע הזמן שמדינת ישראל תיקח אחריות,  תקדם חקיקה ותעמיד כלים מקצועיים ומשאבים למניעה, לזיהוי מוקדם ולהתערבות מהירה במקרים של ניכור הורי ומשפחתי.

הגנה על ילדים ועל קשריהם המשפחתיים אינה עניין פרטי, אלא חובה לאומית. המחקר מלמד כי פגיעה בקשרים משפחתיים משמעותיים בילדות עלולה להותיר השלכות רגשיות ונפשיות ארוכות טווח, הרבה מעבר לשנות הילדות.  למדינה ולנו כחברה אין את הפריבילגיה להמתין עד שהנזק יתקבע. עלינו לפעול בנחישות למניעת הפגיעה, לזיהויה המוקדם ולהבטחת התערבות מקצועית ומהירה, בטרם השלכותיה ילוו את הילדים לאורך חייהם.