המטרה העליונה: השאלה שלא מופיעה על פתקי ההצבעה - ואסור לשכוח | לילך סיגן

מדינה שלמה נדרכה במשך חודשים לקראת היום הזה, 27 באוקטובר, ולרוחב הקשת הפוליטית כינו את הבחירות האלה "גורליות". אבל מה שעומד מאחורי ההגדרה הזו מורכב יותר. אנחנו מסיימים תקופה ארוכה של השתוללות נרטיבים קיצוניים, שנורו ללא רחמים באזרחי מדינה פוסט-טראומטית. יש לנו נטייה לטעון ש"זה תמיד היה כך". אבל זה פשוט לא נכון.

עברנו אירועים שלא ניתן להשוותם לאירועים לאומיים אחרים, גם בשל התרחשותם בעת ובעונה אחת. כולנו קצרים משהיינו, מודאגים משהיינו, הרגשות שלנו קצת קהים משהיו. כולנו חוששים לעתידנו כאן, גם אם מסיבות שונות. וכצעד ראשון לעתידנו – הדבר הכי חשוב שצריך לקרות בבחירות האלה הוא שכולנו נקבל את תוצאותיהן. גם אם נתאכזב מאוד, ובטוח יהיו כאן אכזבות, נבין שאלה הם פני הדברים ונאפשר לממשלה כלשהי לקום מתוך התוצאות. העיקר בבחירות האלה הוא שנדע כי ביום שאחריהן, ועוד הרבה שנים קדימה, כולנו ממשיכים לחיות כאן יחד.

בשנים האחרונות התחלנו לפתח איבה מוגזמת זה כלפי זה. להאמין בתיאוריות קשות על האחר. מי שמשתייך לקבוצה מסוימת חשב דברים איומים על קבוצות אחרות בחברה הישראלית. ליכולת המוגברת להתבטא, ללא כללים או מגבלות, יש מחיר כבד, והשאלה היא איך אנחנו מפסיקים ללכת בדרך הקלוקלת והרעילה הזאת. ולא משנה מי מנצח בבחירות. זו בעצם השאלה הכי גורלית שעומדת על הפרק: איך ממשיכים מכאן אחרת?

כולנו עברנו טראומה לאומית מתמשכת, ובנוסף לטבח מחריד ולמלחמה שכמותה לא הייתה כאן, אנחנו חווים כתף קרה ונידוי בזירה הבין לאומית. המינימום שאנחנו צריכים לעשות כרגע לנוכח המצב הוא להיות קצת יותר סלחניים זה כלפי זה. קצת פחות מאשימים. לזכור שכל אחד מאיתנו ספג נרטיבים שונים, התחבר לכלי התקשורת שתמכו בהם, ונעשה מעט עיוור לתפיסות העולם של מי שלא חושב כמוהו. המינימום של הערבות ההדדית הישראלית שנדרשת כרגע הוא הסכמה על כך שאולי יש כמה אפשרויות להתקדמות בדרך טובה, ולא רק דרך אחת.

היום, יותר מתמיד, כל ישראלי צריך לשאול את עצמו איך הוא מנמיך קצת את להבות השנאה. מדינה קטנה ומאוימת כמו שלנו לא יכולה להרשות לעצמה קיטוב כה קשה, והמשמעות היא שכל אחד מאיתנו יבין שהוא לא יקבל את החלום האולטימטיבי שלו, ולפחות במשהו הוא יצטרך לוותר.

איך עושים את זה? זאת שאלת מיליון הדולר, והיא טובעת בין הנרטיבים הצעקניים. כמעטים מול רבים, החוסן הלאומי האמיתי שלנו טמון בכך שאנחנו יודעים לשתף פעולה ולהסתדר. לצד האיבה והנרטיבים הסותרים שהודהדו כאן יום-יום, מתוך תחושה של צדק מוחלט, אולי כדאי שנזכור משהו נוסף שקרה לא כל כך מזמן: ידענו להוכיח שוב ושוב שבעת מצוקה לאומית אמיתית – כולנו שם. כולנו מתייצבים, כתף אל כתף, נלחמים, מתנדבים, מחויבים למדינה הזו ומחויבים זה לזה, יחד. זה היה הקונספט הישראלי מאז ומעולם.

זה בסדר לבחור בכל מי שאנחנו חפצים בו, אבל כמה חשוב לזכור גם את האמת הזאת בעניין מי שאנחנו.