ויש גם נחמה, שאינה אפילו פורתא: גם לבנימין נתניהו וקואליציית החורבן שלו אין רוב כזה. ויש אפילו אנקדוטה שהיתה יכולה להיות מצחיקה, אם הבדיחה הזו לא היתה על חשבוננו: הדרך היחידה של נתניהו להקים ממשלה (בהנחה שלא יצליח לצוד עריקים), עוברת אצל מנסור עבאס.
אני שואל את עצמי אם המקום הזה מופרע מספיק כדי שמחר, מכסימום מחרתיים, נתחיל לשמוע מילמולים מכיוונם של החברים ינון מגל, שמעון ריקלין ושאר נושאי הכלים, על חשיבותו של מנסור, על הקירבה בין שתי הדתות, על הושטת ידו לשלום, על הדו קיום. הרי כל זה כבר קרה. כמו מחזור המים בטבע. ואני עונה לעצמי שכן, בוודאי שכן. הם ינשקו את רגליו של עבאס וירקדו דבקה, אם אדונם יורה להם לעשות את זה. מאיפה אני יודע? פשוט. כי זה כבר קרה. לנגד עינינו. ספוילר: הייתי ונותרתי תומך אדוק בשיתוף עבאס ורע"מ בקואליציה.
בדמוקרטיה מתוקנת, היה גדי איזנקוט מרכיב ממשלה היום בבוקר. סוגר עם הערבים ומשביע את הממשלה בכנסת, ברוב יציב של 10 ח"כים או יותר. אנחנו לא דמוקרטיה מתוקנת. התיקון, לפחות כרגע, נכשל. האופציה הסבירה היתה להקים ממשלה בהישענות פאסיבית על הערבים. להתבסס על רוב ציוני יהודי. אני הייתי תומך בממשלה כזו בכל כוחי. היא היתה יכולה להיות יציבה, יחסית. הבעיה היא שכרגע אין ממשלה כזו. הממשלה היחידה שאיזנקוט יכול להקים היא ממשלה בהשתתפות פעילה של המפלגות הערביות. זה לעשות הסטוריה מהדהדת, אבל גם לקחת סיכון מטורף.
יש כאלה שיתמכו בזה. התזה פשוטה: לעשות מה שביבי היה עושה באותו מצב. כי ביבי כבר עשה את זה. הוא פלירטט עם עבאס וכפי שאנחנו יודעים היטב, הוא פלירטט גם עם המשותפת. יש עדות מוקלטת של אלמוג כהן. השאלה המסקרנת היא אם הוא מסוגל לפלרטט איתם גם עכשיו, אחרי שהטיף וחינך וצווח נגד ממשלת השינוי זצוק"ל. התשובה: נחכה ונראה.
על פי התזה של "לעשות לביבי ביבי", צריך להחליף מחר בבוקר את יו"ר הכנסת ואת ראשי הוועדות, להתחיל להעביר חוקים, כמו ועדת חקירה ממלכתית, ולהרכיב ממשלה עם הערבים. כן, לשחק בחוקים של ביבי. מהם החוקים של ביבי? פשוטים: להקים ממשלה בכל מחיר, יהיה אשר יהיה, העיקר לקחת את השלטון.
הבעיה היא, שדיבורים לחוד, ומעשים לחוד. האם כל ראשי גוש השינוי פרטנרים למהלך כזה? כמה זמן זה יכול לשרוד? מה יקרה אם יהיה צורך לצאת לעוד מבצע בעזה או לעוד סבב באיראן/לבנון? זה אירוע מורכב, מסובך, הרה סכנות ומועד לאסונות.. מדינה בה בכל רגע נתון עלולה לפרוץ מלחמה, בכל אחת מהחזיתות. אתם מדמיינים את ישראל יוצאת לעוד מבצע בעזה, או בלבנון, או באיראן, או איפשהו, כשעבאס וטיבי מכהנים כשרים בשורותיה ואין לה רוב בלעדיהם? אני בספק אם איזנקוט מסוגל ללכת למהלך כזה. שלא נדבר על בנט וליברמן. הלוואי שהיו יכולים. אחרי תוצאות האמת, נדע.
קרה כאן דבר פשוט: כולם הפסידו. הבעיה היא שההפסד שלנו צורב הרבה יותר וההפסד של קואליציית המשתמטים יכול להיחשב להישג מכובד. הקואליציה איבדה למעלה מעשרה מנדטים. זו חתיכת קריסה. אלא שהצד השני לא הרוויח ממנה כלום. אולי להיפך. בנימין נתניהו, האחראי העליון לטבח המחריד ביותר שקרה כאן, מי שריסק במו ידיו את תדמיתנו בעולם ומבטיח לנו דם, יזע, דמעות וקריפטו, מחזיק 27 או 26 מנדטים בכנסת. זו עובדה. הוא איבד 5-6 מנדטים יחסית לבחירות הקודמות, זה 20% מכוחו, זה לא מעט, אבל זה רחוק מלהיות הרבה. זה מאפשר לו להשאר ראש ממשלה, לפחות בינתיים, בדרך לסיבוב הבא, או לממשלת אחדות.
בתחילת הטור הזה כתבתי "אם ישראל היתה דמוקרטיה מתוקנת". לקראת סופו אכתוב, "אם בנימין נתניהו היה ראש ממשלה סביר", הוא היה סוגר כבר היום ממשלת אחדות. עם איזנקוט, בנט וליברמן. ממשלה ציונית יציבה שמכילה את כל הכוחות המרכזיים בחברה הישראלית. השוליים מימין ומשמאל בחוץ, החרדים בחוץ. זו הממשלה שיכולה להציל את ישראל. להעביר מיד חוק גיוס. להציל את הכלכלה ולעבוד חזק על הדה-לגיטימציה. להציל את הברית עם אמריקה. להחליט על מתווה לוועדת חקירה. להקים גוף ציבורי מקצועי שיעבוד על רפורמה במערכת המשפט בהסכמה. לשפוך מים קרים על האש המשתוללת כאן כבר ארבע שנים ולהציל את המקום הזה.
למרבה הצער, אי אפשר לבנות על זה, כי נתניהו הוא לא ראש ממשלה סביר. הוא ראש ממשלה שאיבד את הבלמים והאיזונים שאיפיינו אותו רוב הקאריירה. הוא ראש ממשלה שפירסם יומיים לפני הבחירות תמונה של פצצת אטום נופלת על תל אביב. הוא ראש ממשלה שהפך את שני האנשים הקיצונים ביותר בישראל לשני המשפיעים והחשובים ביותר בממשלתו, חלון הראווה של המדינה היהודית בעולם כולו. אפשר להמשיך את הרשימה הזו, אבל אין טעם. אנחנו כבר מכירים את נתניהו.
יכול להיות שהוא מסוגל לקחת עכשיו, בגיל 77, את הפניה הנכונה, לראשונה בחייו? לחשוב רק על המדינה, לא על עצמו ועל משפחתו? לחשוב על החלום הציוני? הרי נתניהו הוא איש חילוני, דמוקרט וליברל. כך, במקור. הוא גם הפגין גמישות ופרגמטיות אידיאולוגית פעמים אין ספור בעבר. יכול להיות שלעת זיקנתו הוא מסוגל לחזור לערכים עליהם גדל ולהחזיר אותם גם למדינה אותה הוא מנהיג?
אני לא יודע. מתקשה להאמין שזה אפשרי. אז מה עושים? יותר חשוב לדבר עכשיו על מה לא עושים. לא מתייאשים. כן, מותר לשקוע בדכאון ובמלנכוליות, צריך לנתח את התוצאות ולהבין את שורשי המפלה, אבל אסור להתייאש. בדרך להקמת המדינה הזו היו רגעים הרבה-הרבה יותר מייאשים, אבל לאבותינו לא היתה הפריבילגיה להרים ידיים. תאמינו לי, היה קשה יותר להקים את מדינת ישראל עם 600 אלף יהודים וכמה רובים מול המון ערבי ו-5 מדינות ערב מסביב, מאשר להציל אותה עכשיו, כשהיא מעצמה איזורית ואולי עולמית עם כלכלה פורחת (עדיין) ועוצמות מוכחות. צריך סבלנות, נחישות ותקווה. ליהודים היתה תמיד כמות גדולה מהסחורה הזו.
הבוקר, אף על פי כן ולמרות הכל, השמש זרחה. על תל אביב, העיר המופלאה בעולם, על הכינרת הנוצצת מתחת להרי הגולן, האגם המרגש בתבל, על פני ירושלים וצריחיה, העיר שבה הכל התחיל, עבור כולם. השמש הזו תזרח גם מחר. אין כמו השמש הישראלית. היא תמיד לצידנו והיא השמש המופלאה ביותר בעולם כולו, כי היא מאירה את המדינה היחידה שבה אנחנו אדונים לגורלנו.
ישראל היא עדיין המקום הטוב ביותר ליהודים בעולם כולו. המקום היחיד ממנו לא צריך לברוח. הוא הבית. המקום היחיד שבו לא צריך לחשוש פן אנטישמי כלשהו יעלה לשלטון (ע"ע ממדאני בניו יורק), או ההגירה האיסלמית תתגבר ותהפוך אותו לגהינום (ע"ע פריז). המקום היחיד בו כשאתה יושב עם הילדים שלך במסעדה, אתה לא צריך לבקש מהם, במבוכה, לדבר חלש. זה כבר קורה אפילו בתאילנד.
כן, אני יודע, רבים מאחינו ואחיותינו מצאו את מקומם מעבר לים, רבים מנסים למצוא. זה נורא בעיני. אם כולם היו כאן, המצב היה שונה בתכלית. הרי ההסטוריה הוכיחה את זה כבר עשרות פעמים: גם כשטוב ליהודים בגולה כלשהי, זה תמיד זמני. טוב להם, עד שנהיה להם רע. טוב להם, עד שקמים עליהם. זה לא עניין של תאריך וזה לא עניין של גיאוגרפיה. זה תמיד קורה. עצם העובדה שאתה לא תלוי בעצמך, שאתה נתון לחסדי שלטון אחר שאינו אתה, הופכת אותך לפליט בפוטנציה. כאלה היינו 2000 שנה. פליטים, גולים מארצם, שנכספו לשוב אליה.
הנס הזה קרה. הוא כאן. הוא חי ובועט ולא הולך לשום מקום. נכון, הוא במשבר עמוק. נכון, השתלטו עליו כוחות פוליטיים בעייתיים שמסכנים אותו. אבל אלה צרות של עשירים. קחו לעצמכם כמה דקות ותחשבו על הקרובים אליכם. על המשפחה. על החברים. מהצבא, מהשכונה, מהכיתה, מגן הילדים, ממקום העבודה. אני בטוח שכל אחד מכם מצוייד כאן במספר אסטרונומי של אנשים שאין כמותם בעולם. אנשים שמחזיקים את המדינה הזו על כתפיהם. האנשים שהצילו את המדינה ב-7 באוקטובר.
אין כמותם בעולם, לשום עם. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאזרחיה חשים אליה מכל קצוות תבל כשפורצת מלחמה ומתחילים לנחות טילים בליסטיים ברחובותיה. ישראלי יודע לזהות ישראלי מקילומטרים, על גג ההימלאיה או בלב מנהטן, ולא בכדי. אנחנו העם המיוחד בתבל. העקשן בתבל. היצירתי בתבל. בפער. אסור לנו לוותר על החלום. אריאל שרון נהג להגיד, כמעט בכל נאום, ש"ישראל היא המקום היחיד בעולם בו יהודים יכולים להגן עת עצמם, בכוחות עצמם". אין נכון מהאמירה הזו. לא תמיד זה מצליח (ע"ע ה-7 באוקטובר), אבל זה נכון. ולכן אני חוזר למשפט שנכתב במעלה הטור הזה: על אף פי כן, ולמרות הכל. המשפט הזה, כך למדתי בילדותי, היה הסיסמה של העיר חולון בהקמתה. הוא נכון גם לעת הזו. הכי נכון. בואו נמשיך להילחם על הארץ הזו. היא שווה את המאבק הזה. אנחנו ראויים לו.
התרעות פיקוד העורף