ישראל שיכולה להיות: פנטזיה פוליטית שלא חייבת להישאר פנטזיה | גרשון בסקין

דמיינו שבימים הקרובים גדי איזנקוט מרים טלפון למנסור עבאס, ליוסף ג'בארין ולאחמד טיבי, ומזמין אותם להצטרף לממשלת ישראל הבאה. לא כתומכים מבחוץ, לא כרשת ביטחון פרלמנטרית, אלא כשותפים מלאים בקואליציה, עם תיקים בממשלה ואחריות שלטונית אמיתית. אחר כך הוא מתקשר לנפתלי בנט, ליאיר לפיד, לאביגדור ליברמן וליאיר גולן, ואומר להם שהגיע הזמן לשבור את אחד מכללי המשחק ההרסניים ביותר בפוליטיקה הישראלית: הדרתם של האזרחים הערבים ממוקדי קבלת ההחלטות.

דמיינו שכולם מסכימים.

אני יודע. זו פנטזיה פוליטית. אבל אחרי כל מה שעברנו, אולי הגיע הזמן להעז ולדמיין מציאות אחרת. לא רק להחליף את בנימין נתניהו, אלא לשנות את התרבות הפוליטית שהביאה אותנו עד הלום. לא עוד קואליציה שהמכנה המשותף היחיד שלה הוא ההתנגדות לנתניהו, אלא ממשלה שיכולה להמציא חזון משותף לעתידה של ישראל.

אין לישראל עתיד דמוקרטי יציב אם חמישית מאזרחיה מודרים דרך קבע מהאפשרות להשתתף בשלטון. קולותיהם של האזרחים הערבים שווים בדיוק לקולותיהם של האזרחים היהודים. הגיע הזמן שגם הפוליטיקה הישראלית תכיר בכך.

אז בואו נדמיין איך יכולה להיראות ממשלה שמנהיגיה מעזים לחשוב אחרת.

איזנקוט ראש הממשלה. בנט שר הביטחון. לפיד שר החוץ. ליברמן שר האוצר. גולן השר לביטחון לאומי. מנסור עבאס סגן ראש הממשלה ושר הפנים. אחמד טיבי שר הבריאות. יוסף ג'בארין שר החינוך. אפרת רייטן שרת המשפטים. חילי טרופר שר הרווחה. מתן כהנא השר לשירותי דת. נעמה לזימי שרת התחבורה.

שאר התיקים יחולקו על פי כישורים וייצוג הולם. זו תהיה ממשלה קטנה ויעילה, בלי משרדים מיותרים שנועדו לספק את האגו של פוליטיקאים.

לראשונה, שרים ערבים יהיו אחראים לרווחתם של כלל אזרחי ישראל וישתתפו באופן מלא גם בהחלטות הנוגעות לביטחון הלאומי. לא ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל. ממשלה לשיקום המדינה.

ביטחון תחילה, אבל עם אסטרטגיה

האחריות הראשונה של כל ממשלה היא להגן על חיי אזרחיה. איזנקוט, בנט, גולן וליברמן מבינים היטב בביטחון לאומי. הם גם יודעים שתפיסת הביטחון שקדמה ל־7 באוקטובר קרסה. האמונה שאפשר להכיל את חמאס, להתעלם מהשאיפות הלאומיות של הפלסטינים ולהסתמך על עליונות צבאית במקום על אסטרטגיה מדינית התגלתה כהרת אסון.

ישראל תשמור על עליונותה הצבאית, תחזק את המודיעין ואת ההגנה על גבולותיה ותשמר את יכולתה להתמודד עם איראן, חיזבאללה, חמאס וכל איום אחר. ועדת חקירה ממלכתית תחקור את מחדלי 7 באוקטובר ותקבע מי נושא באחריות.

אבל עוצמה צבאית לא תהיה עוד תחליף לאסטרטגיה מדינית. לכל פעולה צבאית תהיה מטרה מדינית מוגדרת. ישראל לא תצא למלחמה בלי לדעת מה היא מבקשת להשיג וכיצד היא מתכוונת לסיים אותה.

בעזה תפעל הממשלה למנוע את חזרתו של חמאס לשלטון ולשליטה צבאית, ובמקביל תתמוך בהקמת ממשל אזרחי פלסטיני לגיטימי, בבניית כוחות ביטחון פלסטיניים מקצועיים, בשיקום הרצועה בפיקוח בינלאומי ובהסדרים לפירוק נשק שניתן לאמת את יישומם.

בגדה המערבית תיאבק הממשלה בטרור, אך גם תשים קץ לאלימות המתנחלים ולהפקרות בשטח. מאחזים בלתי חוקיים יפונו, הבנייה בהתנחלויות תוקפא והתיאום הביטחוני עם הפלסטינים יחוזק. ישראל תקרא לקיום בחירות לנשיאות ולמועצה המחוקקת הפלסטינית. לפלסטינים מגיעה הזכות לבחור את הנהגתם ולקבוע את עתידם, ולישראל דרוש שותף פלסטיני בעל לגיטימציה ציבורית.

הממשלה תחתור להסדרי ביטחון אזוריים עם מצרים, ירדן, סעודיה ואיחוד האמירויות, מתוך הבנה שביטחון אמיתי לאורך זמן מחייב גם הסכם מדיני עם הפלסטינים.

העיקרון המנחה יהיה פשוט: לישראל לא יהיה ביטחון עד שלפלסטינים תהיה חירות, ולפלסטינים לא תהיה חירות עד שלישראל יהיה ביטחון.

לבנות מחדש את הדמוקרטיה והחברה

הממשלה תבטל את חוקי ההפיכה המשטרית, תחזיר למערכת המשפט את עצמאותה ותפתח בתהליך לכינון חוקה המבוססת על מגילת העצמאות. חוקה שתעגן את ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, לצד שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה.

יאיר גולן ימנה את יואב סגלוביץ' לסגנו ויטיל עליו להוביל את המאבק בפשיעה המאורגנת, במיוחד בחברה הערבית. המשטרה, רשויות האכיפה הכלכלית והפרקליטות יפעלו יחד נגד ארגוני הפשיעה והנשק הבלתי חוקי. הרצח המשתולל בחברה הערבית יטופל כמצב חירום לאומי.

מנסור עבאס יוביל השקעה חסרת תקדים בשלטון המקומי, ברשויות הערביות, בעיירות הפיתוח, בנגב ובגליל.

יוסף ג'בארין יוביל רפורמה במערכת החינוך. ילדים יהודים ילמדו ערבית, שפתם של אזרחים החיים לצדם. בתי הספר הערביים יקבלו משאבים שוויוניים. כל בתי הספר יחנכו לאזרחות דמוקרטית, לחשיבה ביקורתית ולכבוד הדדי.

ליברמן יסיט מיליארדי שקלים מכספים קואליציוניים ומתקציבים פוליטיים לבריאות, לחינוך, לדיור, לתחבורה ולפיתוח כלכלי. הממשלה תיאבק ביוקר המחיה ותחזק את השירותים הציבוריים.

יונהגו נישואים אזרחיים. הרשויות המקומיות יקבלו סמכות רחבה יותר לקבוע את הסדרי התחבורה הציבורית בשבת. יגובש מתווה הוגן לשירות צבאי ואזרחי, שיכיר בדרכים השונות שבהן אזרחים יכולים לתרום לחברה.

המטרה אינה למחוק את ההבדלים בינינו, אלא להבטיח שהם לא ימנעו מאיתנו לחיות יחד.

המבחן האמיתי

דמיינו שכמה חודשים לאחר הקמת הממשלה מתרחש פיגוע שבו נרצחים אזרחים ישראלים.

הקבינט המדיני־ביטחוני מתכנס. בנט דורש תגובה נחרצת. גולן מתעקש על פעולה מדויקת. ליברמן דורש הרתעה. עבאס וג'בארין מגנים את הפיגוע באופן חד־משמעי, דורשים למצות את הדין עם האחראים ומתעקשים שאין להעניש אזרחים חפים מפשע.

הם מתווכחים. מקשיבים להערכות המקצועיות. ובסופו של דבר מקבלים החלטה משותפת.

כוחות הביטחון פועלים נגד האחראים לפיגוע, תוך נקיטת כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי להגן על אזרחים בלתי מעורבים. השרים הערבים עומדים לצד עמיתיהם היהודים ונושאים יחד באחריות להחלטה.

דמיינו את משמעות הרגע הזה. לא משום שחילוקי הדעות נעלמו, אלא משום שלראשונה הם מתנהלים בתוך הממשלה, בין שותפים הנושאים באחריות משותפת לעתיד המדינה.

עתיד אחר עם הפלסטינים

הממשלה תכריז על נכונותה לנהל משא ומתן עם הנהגה פלסטינית חדשה ולגיטימית. יחד עם ארצות הברית, סעודיה, מצרים, ירדן ומדינות ערב נוספות, היא תגבש מסגרת אזורית שתחבר בין ביטחון ישראל, חירות הפלסטינים, שיקום עזה ונורמליזציה אזורית.

לא כל השותפים בקואליציה יסכימו על גבולות הקבע או על אופייה של הריבונות הפלסטינית. אבל הם יסכימו ששליטה צבאית קבועה במיליוני פלסטינים אינה יכולה להיות האסטרטגיה של ישראל.

עצם השתתפותם של שרים ערבים בממשלה תשנה את המציאות הפוליטית. הפלסטינים יראו שאזרחי ישראל הערבים אינם מודרים עוד ממוקדי קבלת ההחלטות. הישראלים היהודים יגלו שפוליטיקאים ערבים מסוגלים לשאת באחריות לביטחון המדינה ולעתידה.

ארבע שנים אחרי

דמיינו את ישראל ארבע שנים לאחר הקמת הממשלה הזאת.

דמיינו אזרחים ערבים שיודעים שקולותיהם קובעים מי ישלוט במדינה. אזרחים יהודים שהתרגלו לראות שרים ערבים מנהלים מוסדות ממלכתיים במקצועיות וביעילות. הפשיעה המאורגנת הצטמצמה משמעותית, השירותים הציבוריים השתפרו, והממשלה נמדדת על פי הישגיה ולא על פי יכולתה לעורר שנאה.

דמיינו ישראל עם צבא חזק, גבולות בטוחים, מוסדות דמוקרטיים מתפקדים ואסטרטגיה מדינית אמינה. מנהיגים ישראלים מבקרים בגלוי בריאד, והמשא ומתן הישראלי־פלסטיני מתקדם לקראת סיום הסכסוך.

דמיינו צעירים ישראלים, יהודים וערבים, שכבר אינם מניחים שעתידם נידון להיות רצף אינסופי של מלחמות.

אני לא תמים. אני מכיר היטב את הפערים האידיאולוגיים בין בנט, ליברמן, גולן, עבאס וג'בארין. חלקם כבר שללו במפורש את האפשרות לשבת יחד בממשלה. גישור על הפערים ביניהם בנוגע למדינה פלסטינית, להתנחלויות, לדת ולזהות הלאומית יהיה קשה מאין כמוהו.

אבל המוסכמות של הפוליטיקה הישראלית הובילו אותנו שוב ושוב לאסונות.

הדרת האזרחים הערבים מהשלטון אינה חוק טבע. זו בחירה פוליטית. כך גם האמונה שהסכסוך הישראלי־פלסטיני לעולם לא יוכל להיפתר, או שכוח צבאי לבדו יכול להבטיח ביטחון לאורך זמן.

ייתכן שליברמן לעולם לא יסכים לשבת עם ג'בארין, בנט עם עבאס, או איזנקוט עם הרשימה המשותפת. אבל כל שינוי פוליטי גדול מתחיל ברגע שבו מישהו מחליט שמה שנחשב תמיד לבלתי אפשרי כבר אינו יכול להישאר בגדר טאבו.

ישראל לא זקוקה לעוד ממשלה שכל הישגה הוא החלפת נתניהו. היא זקוקה לכיוון חדש, לחזון ולתקווה.

ואולי הצעד הראשון בדרך לשינוי הזה הוא להעז לדמיין ישראל שאף אחד ממנהיגיה הפוליטיים עדיין לא העז לנסות לבנות.