והנה, למרות האבל הכבד, התמוטטות הביטחון האישי והלאומי והשחיקה האינסופית של האזרחים המשרתים, הציבור הצביע עבור אותו המנהיג ועבור אותה המערכת. הדבר מעיד על קהות חושים מפחידה של חלקים נרחבים בציבור לכאבם ולאובדנם של הנרצחים, החטופים והחיילים. נראה כי העיוורון המפלגתי והסגידה למנהיג גברו על האמפתיה האנושית הבסיסית.
הוא ביטא את זעקתם של אזרחים שנעקרו מבתיהם והופקרו. ואז, במחזה מביך, תבוסתני ומקומם במיוחד, ראינו את אותו ראש עיר מציג תמיכה בראש הממשלה שהפקיר את תושביו לגורלם. המחזה הזה סיכם בתמצית את הטרגדיה הישראלית: הזעקה על ההפקרה מתנדפת כהרף עין מפני הנאמנות העיוורת. אזרחים שיודעים בדיוק מה נעשה, חשים את תוצאות המחדל על בשרם מדי יום, ובכל זאת בוחרים במי שאחראי לכך.
ההישג של נתניהו בבחירות אינו רק ניצחון פוליטי. הוא תעודת עניות מוסרית לחברה שאיבדה את המצפן שלה. היא מוכיחה כי השותפות הגורלית שחיברה אותנו התפרקה והוחלפה בפולחן אישיות ובאדישות לסבלו של הזולת. כשהעם בוחר להמשיך באותו המסלול למרות הכל, הוא מוותר על הערבות ההדדית ומותיר את הפצועים, השכולים והמופקרים לבדם בצד הדרך.
התרעות פיקוד העורף