תוצאות הבחירות מחייבות לא רק את המפלגות לחשבון נפש, אלא גם את הפרשנים, הסוקרים ובעיקר את מי שסבורים שבבחירות מנצחים באמצעות ביזוי בוחרי היריב. הנה כמה הערות בעקבות התוצאות.
הוותיקים שבינינו זוכרים בוודאי את הקמפיין שנראה בשעתו כמהלך גאוני של ישראל ביתנו נגד ש״ס: קמפיין "ש״ס קונטרול", שנועד להחליש את המפלגה החרדית ולחזק את ליברמן. התוצאה הייתה הפוכה: ישראל ביתנו לא התחזקה כמצופה, וש״ס דווקא גדלה.
גם הפעם, בגוש השינוי היו מי שבחרו לנהל קמפיין של הדרת ערבים, לעיתים תוך שימוש במסרים בעלי ניחוח גזעני. הם כנראה חשבו שכך ימשכו קולות מהימין. בפועל, הקמפיין לא הביא להם את הקולות המיוחלים, אך תרם לחיזוק הנציגות הערבית בכנסת. אולי הגיע הזמן להבין: מי שמנהל קמפיין נגד ציבור שלם לא בהכרח מרחיק אותו מהקלפי. לעיתים הוא נותן לו סיבה טובה להגיע אליה.
בשבועות האחרונים התנהל שיח ציבורי מכוער על מצביעי הליכוד. שוב שמענו שהם חסרי אינטליגנציה, בורים, אינם מבינים את מצבם, ולמרות סבלם ממשיכים בטיפשותם להצביע לאותה מפלגה. איזו התנשאות. איזו שגיאה פוליטית. רוב המצביעים אינם נכנסים לקלפי עם גיליון אקסל. הם מצביעים מתוך רגש, זהות, השתייכות, נאמנות וכבוד עצמי. כשמעליבים אדם בשל הצבעתו, לא משכנעים אותו להחליף פתק.
גורמים לו להגן על בחירתו. גם מי ששקל לעזוב את הליכוד עלול לשנות את דעתו כשהוא חש שהמתקפה אינה נגד הנהגת המפלגה, אלא נגדו אישית. אפשר וצריך לתקוף מדיניות ומנהיגות. אבל מי שמבזה את הבוחרים שלא הצביעו עבורו, שלא יתפלא אם הם מסרבים להצטרף אליו.
במשך חודשים התנהל קמפיין כמעט מתוזמר של גורמים בגוש השינוי נגד בני גנץ. תקפו אותו, לעגו לו, הציגו אותו כמכשול להחלפת השלטון ודרשו ממנו לפרוש. הקמפיין הצליח, אולי הצליח מדי. תומכי השינוי שהיו במחנה גנץ נטשו אותו בהדרגה. אבל בשלב מסוים היה צריך להבין שמי שנותרו נאמנים לכחול לבן אינם בהכרח מצביעי גוש השינוי. חלקם אנשי ימין מתון, שעבורם גנץ היה בית פוליטי נוח. במקום לעצור בזמן, המשיכו לחבוט בגנץ עד שנעלם מהמפה הפוליטית. וכשנעלם, חלק ממצביעיו לא עברו למפלגות השינוי, אלא לליכוד. כך, מי שרצו להחליש את נתניהו העניקו לו במו ידיהם קולות נוספים.
בחירות אחרי בחירות מתנפצות תחזיות הסוקרים על סלע תוצאות האמת. ובכל זאת, הפוליטיקאים, התקשורת והציבור ממשיכים להתייחס לסקרים כאילו ניתנו למשה בהר סיני. סקר הוא כלי חשוב, בתנאי שמבינים את מגבלותיו. הבעיה היא היומרה לדעת כיצד יצביעו גם מי שסירבו להשיב בסקר. במדינות אחרות מקפידים להציג גם את שיעור הלא משיבים.
אצלנו מנסים שוב ושוב לפצח את כוונתם, לחלק אותם בין המפלגות ולהציג תוצאה מדויקת, לכאורה, עד רמת המנדט הבודד. כשמתברר שהתחזית כשלה, מגיע התירוץ הקבוע: המצביעים שינו את דעתם ביממה האחרונה. לא שינו ולא נעליים. רבים מהם פשוט לא סיפרו לסוקרים למי הם מתכוונים להצביע. אחרים כלל לא השיבו. הסוקרים ניחשו, והניחוש הוצג כמדע מדויק. אולי הגיע הזמן לקצת יותר צניעות מקצועית.
כדאי גם לבחון את הישג הדמוקרטים בפרופורציות הנכונות. כשמחברים את אחוזי המצביעים לעבודה ולמרצ בבחירות הקודמות, ומשווים אותם לתוצאה של הרשימה המאוחדת בבחירות אלה, מגלים שהמספרים דומים למדי. כלומר, האיחוד אומנם מנע את אובדן הקולות שנגרם כשמרצ לא עברה את אחוז החסימה, אך הוא לא חולל פריצת דרך אל קהלים חדשים. איחוד כוחות הוא מהלך חשוב, אבל הוא אינו תחליף להרחבת בסיס התמיכה. כדי לשנות את המפה הפוליטית לא מספיק לאחד את המשוכנעים. צריך לשכנע גם את מי שעדיין אינם נמצאים במחנה.
הבחירות הסתיימו. הציבור אמר את דברו, גם אם התוצאה אינה מוצאת חן בעיני חלק מאיתנו. זו מהותה של דמוקרטיה. אפשר לכעוס, להתאכזב, לבקר ולהיאבק על דרך אחרת. אבל יש לזכור שהשינוי עובר דרך שכנוע, כבוד והקשבה, ולא דרך השפלה, הדרה והתנשאות.
התרעות פיקוד העורף