ואז, אחת לכמה שנים מגיעה בת קול מוועדת הבחירות המרכזית, ונותנת לנו כאפה מצלצלת של מציאות. והכאפה הזו יכולה להיות מסוכנת מאין כמוה. באופן אישי, וגם באופן לאומי. כי כל ניצחון גורף, בישראל הקרועה של היום, יכול להוליך לשתי מגמות מפחידות: תחושת אופוריה בצד המנצח, שמכתיבה התנהלות כוחנית וביטול מוחלט של הצד השני. ובמקביל - תחושת ייאוש ואבל, שמתורגמת לשנאה, תחושת ניכור והיפרדות מהמדינה.
את סכנת האופוריה הרגשנו היטב בארבע השנים האחרונות. הקואליציה היוצאת, בטוחה לגמרי ביציבות שלה, התנהלה בזלזול מוחלט כלפי המגזרים שלא היו מיוצגים בה. וניסתה לכפות שינויים דרמטיים ללא כל הידברות אמיתית. ע"ע הרפורמה המשפטית - יוזמה שיש מאחוריה הרבה צורך והיגיון - אבל נעשתה באופן יהיר, גורף וכמעט אלים.
סכנת האופוריה קיימת בגדול גם במחנה השני. די אם נזכיר את השעות המעטות, אחרי פרסום המדגמים, שבהן עוד היה נדמה שגוש השינוי מוביל. מיטב הדוברים (גם עיתונאים) טענו בלהט שהגיוני לגמרי להקים ממשלת מיעוט של 52 חברי כנסת. וש"ברית המשרתים", כפי שראשי הגוש כינו את עצמם - כשהכוונה היא בעיקר לשירות צבאי - תיתמך בידי המפלגות הערביות. ולא זו בלבד. חלק מהדוברים כבר דחקו בגדי איזנקוט להקים מיד ממשלת מיעוט ולחוקק בהקדם חוקים דרמטיים ומשני מציאות דוגמת "חוק הנאשם". אתם יכולים לשער מה זה היה עושה למדינה? את גודל הבעירה? והרי קואליציה צרה כזו הייתה קורסת בהקדם, ורק מחזקת עוד יותר את מחנה נתניהו.
מה שמוביל אותי לצד השני של המשוואה: תחושת ההפסד הגורף, שהיא מסוכנת לא פחות. זאת שגורמת לך להרגיש שהמדינה כבר לא מייצגת אותך יותר. שאתה כבר לא שייך. כשמגזר שלם וענקי בתוך ישראל חי בתחושה כזו, המדינה כולה מפסידה. כי יש לו הרבה פחות מוטיבציה לתרום, להיות מעורב, לסכן את עצמו. משהו שמדינה המצויה באיום קיומי כמו ישראל לא יכולה להרשות לעצמה.
וזה בדיוק מה שהיה עלול לקרות אם גוש נתניהו היה זוכה ברוב ברור. מיליוני ישראלים (כולל הח"מ) מסתובבים מאז 7 באוקטובר בתחושה עמוקה של זעם ותסכול כלפי נתניהו וממשלתו, שאותם הם רואים כאחראים המרכזיים לאסון הגדול בתולדות ישראל. אחראים שמעולם לא לקחו אחריות. וזה בכלל לא משנה כרגע אם אנחנו צודקים או לא. הרגש הוא אמיתי. ובוער. ולא עוזב לרגע. והוא גם שמביא למחשבה של - לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות שאחרי כל מה שקרה כאן תיבחר שוב אותה קואליציה.
אם זה יקרה, סימן שאנחנו מיעוט בארץ הזו. שאנחנו לא מובנים. שאנחנו כבר לא רלוונטיים יותר. נכון, זו המהות של דמוקרטיה. הכרעת הרוב. אבל אם אתה מבין שהרוב רואה את המציאות בדרך כמעט הפוכה ממך, ועוד אחרי אירוע כל כך נוראי כמו 7 באוקטובר, מה בדיוק אתה אמור לעשות?
במובן הזה, התוצאות (המסתמנות) שמלמדות על ירידה ניכרת בכוחה של הקואליציה הנוכחית, בכ-10 מנדטים, מספקות לפחות את התחושה שמשהו בכל זאת השתנה כאן. שיש עוד היגיון בתוך השיגעון. וברמה הרגשית, והמכרעת - שהמדינה הזאת היא עדיין גם שלנו.
זאת הסיבה לכך שהתיקו (המסתמן) הזה גורם אצלי בעיקר לתחושת הקלה. נכון, הכלל הוא שהכרעה ברורה בבחירות היא תנאי הכרחי עבור מדינה שצריכה לעצב את דרכה ואת עתידה. אבל היוצא מן הכלל הוא שאחרי השנים המדממות שעברנו, מבחוץ ומבפנים, הפיוס וההרגעה חשובים יותר מהכל.
ולכן, צו השעה הברור כל כך הוא ממשלת אחדות. גם ככה, מבחינה אידיאולוגית הפערים בין מרבית המפלגות הציוניות מינוריים. הליכוד, איזנקוט, בנט וליברמן לא באמת שונים בתפיסת העולם כלפי מדינה פלסטינית, למשל, אופציה שלא נמצאת בכלל על השולחן. ומצד שני, חיבור שלהן - בהנחה שסמוטריץ' ובן גביר יישארו בחוץ - יוכל להוביל לטיפול יעיל בסוגיות כמו גיוס החרדים, טיפול שורש בנוער הגבעות ואפילו ניסוח מוסכם של רפורמה משפטית.
זאת הייתה אמורה להיות האופציה המובנת מאליה. המסקנה המיידית מתוצאות הבחירות. והסיבה שהיא לא כזו, נוגעת בעיקר לאדם אחד - בנימין נתניהו. מנהיג שהרוויח ב(חוסר) יושר מוחלט את אי-האמון כלפיו במערכת הפוליטית. וכבר הדגים במהלך שתי ממשלות אחדות בשנים האחרונות חוסר לויאליות וחוסר יושרה כלפי הפרטנרים שלו. את בני גנץ המסכן, שהפגין ממלכתיות יוצאת דופן כשהצטרף לקואליציה בעקבות 7 באוקטובר - אחרי שכבר שבע מנחת זרועו של נתניהו בממשלת האחדות הקודמת - הוא השפיל שוב בלי להסס. ולכן, קשה להאשים את ראשי האופוזיציה שלא היו מסוגלים לסמוך על נתניהו, מה שגרם להם להצהיר מראש שלא ילכו איתו לשום סוג של ממשלת אחדות.
אבל כן יהיה אפשר להאשים אותם, אם הם ידבקו בעמדתם גם אחרי תוצאות הבחירות. כי כאמור, כולנו קיבלנו כאפה מצלצלת מהמציאות. ובמציאות, צריך לומר בפשטות - הם הפסידו. ולכן הם חייבים להגיע לתוצאה שהיא הרע במיעוטו, עבור כולנו. בשנים האחרונות, בחלק גדול ממחנה השמאל-מרכז הייתה נפוצה גישה טהרנית שאמרה: בואו ניתן לנתניהו להקים ממשלה צרה עם השותפים הקיצוניים שלו, אתם עוד תראו כמה מהר הוא יקרוס בגללם.
איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים. אין לנו יותר הלוקסוס להפקיר את ישראל בידי קיצונים. משום צד. ולכן, אם התוצאות הסופיות אכן יצביעו על היעדר רוב לגוש נתניהו, ראשי גוש השינוי יהיו חייבים לרדת מהעץ ולנסות לחבור אליו לממשלת אחדות. כן, בראשותו.
כל זה לא אומר, למרבה הצער, שנתניהו עצמו יסכים. הוא הוכיח שוב ושוב בשנים האחרונות שהממלכתיות היא כבר ממנו והלאה. ושהאינטרסים האישיים שלו גוברים. מאוד יכול להיות שהוא יגיע למסקנה שעדיף לו ללכת על בחירות חוזרות, מהלך שבינתיים ישאיר אותו כראש ממשלת מעבר. כזו שבעיצומה אולי תהיה עוד מערכה עם איראן, ואז... מי יודע. כישראלי ליברלי וחילוני, אני יכול רק להתפלל שזה לא יהיה המצב. ושרכבת ההרים הרגשית המטורפת הזו תיעצר בכל זאת בממשלת אחדות.
התרעות פיקוד העורף