אני כותב את הדברים האלה בלב מלא גאווה, אבל גם בכאב גדול. אני גאה בחברה הערבית שלי. גאה באנשים שיצאו מבתיהם, שעמדו בתורים לקלפיות, שהאמינו שלקול שלהם יש משמעות, ושבחרו לקחת אחריות על עתידם ועל עתיד המדינה כולה.
גאה בחברה שלמרות שנים של אפליה, הדרה, הסתה, אלימות ופשיעה, ולמרות הניסיונות הבלתי פוסקים לערער את תחושת השייכות שלה, לא ויתרה על התקווה ולא הפנתה עורף לדמוקרטיה. מבחינתי, ההתגייסות הזאת היא הרבה מעבר להישג אלקטורלי. היא הצהרה אזרחית, מוסרית ואנושית. היא ביטוי של חברה שמבקשת להיות שותפה מלאה בעיצוב עתידה, ושמסרבת להשלים עם המשך שלטונה של ממשלה שאני רואה בה את הגזענית והמסוכנת ביותר שקמה כאן.
אבל דווקא ברגע שבו הלב מתמלא גאווה, הוא גם מתמלא אכזבה. אני מסתכל על מי שמציגים את עצמם כמנהיגי מחנה השינוי, ומתקשה להבין. כיצד ייתכן שאתם מבקשים את קולותיהם של האזרחים הערבים כדי לחולל שינוי, אבל מתקשים לקבל את נציגיהם כשותפים לגיטימיים לאותו שינוי?
את הקול הערבי אתם רוצים. את הנציג הערבי אתם דוחים. את התרומה שלנו לדמוקרטיה אתם מחבקים, אבל את השותפות שלנו בשלטון אתם מסייגים. איזו התנשאות! איזו סתירה מוסרית! ואיזה מסר קשה אתם מעבירים למאות אלפי אזרחים שבחרו להאמין בכוחה של הדמוקרטיה!
אני שואל אתכם, מנהיגי השינוי כביכול: איזה שינוי בדיוק אתם מציעים לנו, אם גם אצלכם האזרח הערבי ראוי להצביע, אבל נציגיו אינם ראויים לשבת סביב שולחן קבלת ההחלטות? האם השינוי הוא רק החלפת האנשים שיושבים בכיסאות? האם די להחליף ראש ממשלה ולהשאיר על כנה את אותה תפיסה שמבחינה בין אזרחים ששותפותם מובנת מאליה לבין אזרחים שצריכים להוכיח שוב ושוב שהם ראויים לה?
אני מסרב לקבל את המשוואה הזאת. אני לא מוכן להיות אזרח שווה רק ביום הבחירות. אני לא מוכן שקולי יהיה כשר לספירת המנדטים, אבל פסול כשמגיע הרגע לחלוקת האחריות והסמכות.
ואני אומר זאת גם כאזרח ערבי, גם כאיש אקדמיה, גם כאיש בריאות, ובעיקר כאדם שהקדיש חלק גדול מחייו לבניית גשרים בין יהודים לערבים. אני מאמין בשותפות הזאת בכל ליבי. אבל שותפות אמיתית אינה יכולה להתקיים כאשר צד אחד מוזמן לעזור לנצח, אך מתבקש להישאר מחוץ לדלת כשמגיע הזמן להנהיג.
אנחנו לא מבקשים טובה. אנחנו לא מבקשים חסד. אנחנו לא אורחים במדינה הזאת. אנחנו אזרחים שווי זכויות, והשותפות שלנו אינה פרס שמישהו רשאי להעניק או לשלול. ולחברה הערבית שלי אני רוצה לומר: אני גאה בכם מעומק הלב. גאה באחריות שגיליתם, בתקווה שלא איבדתם, ובכבוד שבו עמדתם על זכותכם להשפיע. אל תיתנו לאיש להקטין את ההישג האזרחי והמוסרי הזה.
ולמי שמכנים את עצמם מחנה השינוי אני אומר: הגיע הזמן להבין ששינוי אמיתי אינו נמדד רק בזהות ראש הממשלה, אלא גם בזהותם של האנשים שמוכנים לשבת לצידו כשותפים שווים. כי החלפת ממשלה בלי החלפת תפיסת העולם המפלה אינה שינוי אמיתי. היא רק החלפת שלטון.
ואני, אחרי כל השנים האלה, עדיין מאמין שאפשר אחרת. אבל לא אסכים עוד שימכרו לנו הדרה באריזה של תקווה, והתנשאות תחת הכותרת של שינוי. כי דמוקרטיה שאינה מסוגלת להכיל שותפות יהודית־ערבית שוויונית היא דמוקרטיה שעדיין לא השלימה את השינוי החשוב ביותר שלה.
התרעות פיקוד העורף