האשליות התנפצו בקלפי: החשבון הפוליטי ומבחן הדמוקרטיה | עידן מאראש

אחרי חודשים של מחאה, סקרים והכרזות ניצחון מוקדמות, גוש השינוי התרסק ביחס לתחזיות והסתפק ב־48 מנדטים, לעומת 53 למחנה הלאומי. אלא שגם המחנה הלאומי נותר ללא רוב, והתחזקותן חסרת התקדים של המפלגות הערביות מעמיקה את הפלונטר הפוליטי. הגיע הזמן לחשבון נפש נוקב.

ביום שלישי האחרון יצא עם ישראל בהמוניו לקלפיות כדי לממש את זכותו הדמוקרטית ולבחור את נציגיו לכנסת ה-26. אני כותב את השורות האלה בעיצומה של ספירת הקולות, בטרם התבררה התוצאה הסופית, ולכן ייתכן שתמונת המצב עוד תשתנה עד לפרסום המאמר. ובכל זאת, כבר כעת מסתמנות כמה מסקנות פוליטיות שאי אפשר להתעלם מהן.

על פי הנתונים המסתמנים בעת כתיבת הדברים, המחנה הלאומי בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו זכה ב־53 מנדטים, לעומת 48 מנדטים למפלגות המתנגדות לממשלה. בתווך ניצב הגוש הערבי, שהגיע להישג חסר תקדים של 19 מנדטים. שיעור ההצבעה, שעלה על 77%, מסתמן כגבוה ביותר מאז 2001.

אין כאן הכרעה ברורה בין שני הגושים המרכזיים. דווקא משום כך, התוצאה הזאת צריכה להטריד את מי שבמשך חודשים ביקשו לשכנע את הציבור כי המחנה הלאומי איבד את הלגיטימציה שלו וכי סילוקו של נתניהו הוא רק עניין של זמן.

ככל שתמונת המנדטים מתבהרת, אני מתקשה שלא לראות בבחירות האלה מעין בית קברות פוליטי למחאה, לשמאל הרדיקלי ולחלקים בתקשורת הישראלית שהפכו את המאבק בנתניהו ובמחנה הלאומי למטרה בפני עצמה. הציבור לא העניק לאיש מהם את ההכרעה המוחלטת שעליה הכריזו מראש. הוא הוכיח שוב כי אינו ממהר להתיישר לפי תכתיבים פוליטיים או תקשורתיים.

כשהסקרים הופכים לכלי בקמפיין

במשך חודשים, וביתר שאת בתקופה שקדמה לפתיחת הקלפיות, הוצגה לציבור תמונה פוליטית שלפיה הליכוד והמחנה הלאומי נמצאים בדרך לתבוסה, בעוד מפלגות גוש השינוי צוברות תאוצה ומתקרבות להכרעה.

אלא שכאשר הליכוד מגיע בתוצאות האמת המסתמנות ל־26 מנדטים והמחנה הלאומי נותר הגדול מבין שני הגושים המרכזיים, אך רחוק מהשגת רוב, מתעוררת שאלה שאי אפשר להתעלם ממנה: כיצד נוצר פער כה משמעותי בין חלק מהתחזיות לבין המציאות בקלפי?

סקרים אינם תוצאות אמת, וטעות בסקר אינה בהכרח מעידה על הטיה מכוונת. אולם כאשר תחזיות כאלה משתלבות בסיקור המעניק רוח גבית למחנה פוליטי אחד ומציג את יריביו כמי שכבר הובסו, עולה הצורך בחשבון נפש תקשורתי. תפקידה של התקשורת אינו לעצב את המציאות בהתאם לתוצאה הרצויה, אלא לשקף אותה בהגינות, לבקר את מוקדי הכוח ולהעניק לציבור כלים לגבש עמדה עצמאית.

הגיע הזמן שחלקים בתקשורת יעשו בדק בית. לא משום שעליהם לאמץ את עמדות הימין, אלא משום שאמינות עיתונאית מחייבת להפריד בין ביקורת לגיטימית לבין משאלת לב פוליטית. ציבור שמזהה כי מנסים למכור לו תוצאה עוד לפני שהצביע עלול לאבד אמון לא רק בערוץ מסוים, אלא בתקשורת כולה.

עוד לפני הבחירות הערכתי שלא תושג בהן הכרעה חותכת. הסיבה אינה רק הפיצול הפוליטי, אלא גם קמפיין הדה־לגיטימציה שמנהל השמאל נגד המחנה הלאומי על חלקיו. כאשר מחנה פוליטי שלם מוצג כאיום על הדמוקרטיה מעצם היותו מחנה יריב, קשה לצפות שהציבור יתגייס בהמוניו כדי להעניק למתנגדיו ניצחון מוחץ.

הניצחון שהוכרז לפני ספירת הקולות

אחת התמונות המובהקות של ליל הבחירות הייתה חגיגת הניצחון המוקדמת של ראשי גוש השינוי. מיד לאחר פרסום המדגמים הראשונים התייצב גדי איזנקוט מול תומכיו והציג את התוצאות כהכרעה ציבורית נגד נתניהו. גם נפתלי בנט ויאיר גולן מיהרו לשדר מסר של ניצחון.

אלא שבין תקווה פוליטית לבין הכרעה אלקטורלית יש הבדל מהותי. מדגם אינו ספירת קולות סופית, והפסד של יריב אינו ניצחון אוטומטי שלך. כאשר הגושים נותרים ללא רוב ברור, הכרזה על כך שהציבור הכריע בעד שינוי היא לכל הפחות מוקדמת.

הבעיה אינה רק רטורית. היא מעידה על תרבות פוליטית שבה התוצאה הרצויה מוצגת כמציאות עוד לפני שהתבררה. במקום להמתין לנתונים ולכבד את רצון הבוחר, חלק מהמנהיגים מעדיפים לייצר תחושת ניצחון, גם כשהמספרים אינם מספקים בסיס להצהרותיהם.

חמורה במיוחד הייתה פנייתו של גדי איזנקוט לראשי מערכת הביטחון והשירות הציבורי בנאום ליל הבחירות. לאחר שהגדיר את נתניהו כראש ממשלת מעבר ללא מנדט ואמון, קרא להם: “זכרו שאתם משרתים את הממלכה ואת האינטרסים של אזרחי ישראל בלבד. עמדו חזק ואיתן נגד כל ניסיון לאתגר אתכם. יש לכם גיבוי ברור שלי”.

בעיניי, הדברים הללו חמורים ומעוררים דאגה עמוקה. כאשר רמטכ”ל לשעבר, המתמודד על הנהגת המדינה, מעניק גיבוי פומבי לראשי מערכת הביטחון ומפציר בהם לעמוד איתן מול ניסיונות לאתגר אותם, תוך הטלת ספק בלגיטימיות של ראש הממשלה המכהן, הוא עלול להתפרש כמי שמעודד התנגדות לסמכות הדרג המדיני. גם אם זו לא הייתה כוונתו, מדובר במסר מסוכן שאין להקל בו ראש.

במדינה דמוקרטית הצבא ומערכת הביטחון כפופים לדרג המדיני הנבחר ולחוק. חובתם לפעול בממלכתיות, במקצועיות ובאחריות, ולא להפוך לכלי במאבק פוליטי. ביקורת על הממשלה היא זכות יסוד, אך אסור שהמחלוקת הפוליטית תגלוש לעידוד סרבנות, לערעור שרשרת הפיקוד או ליצירת מוקדי סמכות מתחרים.

הדמוקרטיה אינה היתר לפגוע במדינה

אולם הסוגיה המדאיגה ביותר העולה מהנתונים הראשוניים היא כוחן של המפלגות הערביות. 19 מנדטים, אם אכן זה יהיה הנתון הסופי, אינם עוד גורם שולי במערכת הפוליטית. מדובר בכוח שעשוי להשפיע באופן מכריע על הרכבת הממשלה ועל עתידה של ישראל.

התחזקותן חסרת התקדים של המפלגות הערביות מחייבת דיון ציבורי רציני על גבולות השותפות הפוליטית ועל התנאים להשתתפות בעיצוב מדיניותה של ישראל. עצם הזכות לבחור ולהיבחר אינה מוטלת בספק, אך לצד הזכות הזאת עומדת גם חובתה של המדינה להגן על יסודותיה.

המחוקק הישראלי כבר הכיר בצורך הזה. סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת קובע עילות ברורות למניעת השתתפות בבחירות, ובהן שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות ותמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד ישראל.

השאלה שצריכה להעסיק את הציבור אינה זהותם הלאומית של הבוחרים או מספר המנדטים של המפלגות הערביות, אלא האם המערכת המשפטית והפוליטית מקפידה לאכוף את הכללים שנקבעו בחוק באופן שוויוני ועקבי. דווקא כאשר כוחן הפוליטי של רשימות אלה גדל, יש חשיבות מיוחדת להבחנה בין ייצוג דמוקרטי לגיטימי לבין פעילות החותרת תחת יסודות המדינה.

עם זאת, אין די במספר המנדטים שקיבלו המפלגות הערביות כדי להסיק שכל מצביעיהן תומכים בטרור או שכל הרשימות שהצביעו להן פסולות. ביקורת פוליטית צריכה להישען על עובדות, על התבטאויות מתועדות ועל מעשים, ולא על הכללות. דווקא משום שהמחלוקת עמוקה כל כך, אסור לוותר על ההבחנה בין התנגדות פוליטית לגיטימית לבין פעילות החותרת תחת יסודות המדינה.

הגיע הזמן לחשבון נפש

הבחירות האלה אינן מספקות ניצחון מוחלט לאף אחד משני הגושים המרכזיים. אבל הן כן מספקות שיעור חשוב למערכת הפוליטית ולתקשורת: הציבור אינו רכושו של איש. הוא אינו חייב לקבל את הנרטיב של אולפני הטלוויזיה, את התחזיות של הפרשנים או את ההכרזות החגיגיות של מנהיגים המבקשים להקדים את המציאות.

המחנה הלאומי לא נעלם, נתניהו לא הוכרע באמצעות הכרזות, והניסיון להציג את יריביו כמי שאיבדו את הלגיטימציה הציבורית לא הביא להכרעה המיוחלת. מנגד, גם המחנה הלאומי לא קיבל רוב ברור, והתחזקות המפלגות הערביות מציבה אתגרים פוליטיים ולאומיים שאסור להתעלם מהם.

אם אכן לא תקום ממשלה יציבה, ייתכן שהמדינה תידרש לסיבוב בחירות נוסף. אבל בחירות חדשות אינן תחליף לחשבון נפש. לפני שחוזרים אל הקלפיות, ראוי שהתקשורת תבחן את אמינותה, שהמנהיגים יפסיקו להכריז על ניצחון בטרם עת, ושכל המחנות יפנימו כי הלגיטימציה השלטונית נובעת מהציבור ומכללי הדמוקרטיה.

ישראל זקוקה למערכת פוליטית שמסוגלת להכריע, לתקשורת שמסוגלת לבקר את כולם ולשלטון חוק שאינו נכנע ללחצים פוליטיים. הדמוקרטיה הישראלית אינה זקוקה לטיהור של מחנות או של אוכלוסיות, אלא להגנה נחושה על יסודותיה.

המדינה אינה שייכת למחנה אחד. אבל גם הדמוקרטיה אינה רישיון לפרק אותה מבפנים.